לפני 4 שנים. 27 באוקטובר 2020 בשעה 5:44
הכל התחיל כשהיה שולח לי המנוני פיתוי.
אני נזכרת איך איבדתי את שיווי המשקל.
מהרגע הראשון הוא היה יפה בעיני כמו ציור חי. ״מונו ליזו״ עם מבט עוקב.
ומכל המבטים שלו אני אוהבת בעיקר את המבט המופתע בכל פעם מחדש לנוכח הרטיבות שהוא גורם לי בין הרגליים.
הוא מלטף לי את פנים הירך, מסיט את התחתון הצידה, האצבעות שלו מחליקות אליי ואז הוא מופתע.
יש בו שקט עצור שמשתיק רעשנית שכמותי
יש בו ערוצים רבים של ידע ונביעות מים שופעות ברגש.
החיבוק שלו מלא בתאווה
בבקרים הזריחה בעיניו
בערבים השקיעה במילותיו
בלילות ליבו אומר שירה אירוטית וידיו אומרות רעב.
והגוף שלי,
שהתרגל לתרגם כאב לפצעים שלוקח להם שנים להגליד
סוף סוף
דובר אהבה.
