פותח את הערב בחור צנום שקצת דומה לצנון. מקריא את שירוֹ הכעוס ״הפרה הצוחקת״.
הרבה קללות בשפה גבוהה ואיחולי מוות לאוכלי חיות באשר הם.
אחריו עולה ובא, המזרחי של הערב,
מתחיל את שירו האותנטי ״שיר קיפוח״,
מספר על שכונה קטנה עם מעט מצלצלים והרבה רוח,
חותם בסלסול המילים ״מעברות״ ו״אפליה״
ומעביר את המיקרופון לבחורה הבאה.
עם שמלה דקה, שחורה וקצרה,
בלי חזיה ובלי רחמים,
את שכותבת בשפת קסמים,
התמקמת במרכז. זקפת את הצוואר.
סרקת את הקהל בחצי חיוך - חצי בוז,
נעצת אותי במבט אחד ארוך שנמשך עד סוף השיר
וסיפרת על לילה פרוע במועדוני העיר שכלל,
איך לא,
סמים וזיון שירותים חפוז.
הייתי רדומה עד שבאת.
בכמה שורות כתובות השארת אותי מפושקת עם פטמות זקורות,
מדמיינת איך אני קוראת אותך מכף רגל ועד הנקודה
בעוד שאת חורזת אותי חרוזים בחריזה צמודה .
וככה שלחת אותי לסדר פסח. זה יפה ככה???
