כשקשרתי אותך חזק לשולחן, ראיתי את רעד שריריך, את התכווצות ישבנך, ברגע חדש לך.
מעולם לא היית, אבל רצית לחוות. רצית להרגיש את החבל
את חוסר האונים באין יכולת תזוזה
להיות שייכת לגבר שיקח, שישתמש בך בחוכמה ויהנה ממך
ואת תהיי שם בשבילו, ככל שירצה וכמה שירצה, ואת כה רוצה לרצות
עדיין כה פוחדת, רוצה לתת ולתת, ולא בטוחה שיש לך את הכוחות לשאת בנטל.
ואני יודע כי חזקה את. זה היה כל אשר רצית זמן רב ושתקת, ולא סיפרת זאת גם לעצמך.
את קשורה היטב, ואני רואה אותך ניגרת, מתנשפת, דמעות בעינייך, ואני עדיין לא התחלתי אפילו...
העברתי קלות את ידי בין רגלייך. הרגשתי את הרטיבות נוזלת. נשמתך נעצרת ואת זועקת, רועדת, מייבבת.
החבטה על ישבנך הקפיצה אותך, ועוד אחת ואת כבר פלטת זירמתך.
בוכה בעונג. נאבקת להביט ולא יכולה. המכות נוחתות בקצב .
ואת מייבבת, דומעת. והמלמול שאומר: "די..עוד, עוד".
זוכרת אותם לילות בהם הרהרת בבדידותך?
בחלומות רטובים של מסירת גופך ונשמתך... ?
הנה זה בא, ואת מרגישה זאת בכל עצב בגופך
וכל גופך שערג זמן כה רב נותן ונותן
וכה שמח להרגיש את המגע, את השימוש בגופך, שנועד לענג
שנועד לשרת ולרצות...
ואת ויודעת שזה המקום שלך.
כאן את רוצה להיות ואין לך מקום אחר
ואין לך אהבה אחרת.
יש לך את כל מה שאת נותנת.