מה שבא לי..

"אולי בכל זאת?"

   כמה פעמים ביום בהודעות..

 שיחררתי את הילדה לאחר 6 שנות שירות. דאגתי לה ללמודים סידרתי לה עבודה אצל מכר.

    היא היתה  נפלאה ובאמת מסורה לתפקיד. אבל היא צריכה  ללמוד לעוף לבד. וזה קשה  לאחר שהיתה אצלי מוגנת ושקטה, לצאת לעולם אכזר וחסר התחשבות, עולם בו אין לה מקום כמו בפינת החדר על המזרן הקבוע שלה עם השמיכה הקבועה וכמובן הקולר לצווארה. קולר  שלקחה איתה וישנה בו עדיין בלילות הבדידות והבכי שלה בלבד שלה.

 אבל הגיע הזמן בו  תמצא צעיר בן גילה וישכרו בית קטן ויקחו משכנתה ויעבדו קשה בכדי להתקיים ויגדלו  ילדים קטנים שישלטו בהם.

 מבין אותה..

 אין כמו השקט של נשלטת  במקום שלה. שהכל ברור לה  וידוע. שיפחתיות שיגרתית יום יומית קבועה ומובנת.  שקט פנימי של הרגשה שיש לה את המקום שבדיוק מתאים לה ואת מה שהיא צריכה ורוצה.

     אבל, כמו כל ילדות. זה מסתיים בלקיחת אחריות. להמשיך הלאה. להיות בשביל עצמך. לימדתי אותך . הדרכתי אותך.  נתתי לך הרבה ימים וזמן לעצמך בכדי להתרגל.. אבל עדיין, את תמיד תהיי הילדה.