יומנו של פועל .

מזמן כתבתי פה בבלוג סיפור בהמשכים הורדתי אותי אותו מפה לשיפוצים ושיפורים והחלטתי להחזיר אותו במקשה אחת וכסיפור שלם .

זה קצת ארוך ( במסמך וורד זה בערך 80 עמודים )מקווה שתהנו .

( כל הזכויות על הסיפור שמורות לבעל הבלוג בלבד אין רשות לפרסם או להפיץ ללא אישור מבעל הבלוג )

 

על פועלים ואדונים.

 

בוקר עולה ושוב השעון הארור צורח בקולי קולות.

"אני לא טיפוס של בוקר", ממלמל, בזמן שהולך להכין קפה.

עולה על בגדי העבודה ועובר על התכניות של המבנה החדש .

בעלי הבית אנשים נחמדים- האישה בעלת הבית ממש מקסימה אבל אני קולט שהתכנון של הבית לא מתאים לה.

מעניין מי האדריכל המעופף חושב לעצמי ...

נפגוש אותו היום, יהיה אקשן.

נסיעה קצרה, ואני באתר הבניה.

זו וילה בת 3 מפלסים שהקבלן ברח באמצע ושכרו אותי להמשיך את הבניה.

עבודה ארורה, אבל זו המומחיות שלי - להמשיך איפה שאחרים נטשו.

אני מסיים לפרק את הציוד ומטייל בין הכתלים הפצועים מחציבות והבלוקים החשופים.

קרני השמש של הבוקר יוצרות שובלי אור באבק המרחף.

הקפה השני של הבוקר כבר רותח והנה מגיעים בעלי הבית.

זוג חמוד, נראים לא קשורים בעליל:

הוא איש עסקים מלוקק ומצוחצח והיא אישה פשוטה צנועה ( למדתי שאסור לומר מילים כאלו לאישה כמחמאה , אז אשמור זאת לעצמי ).

הבעל מתחיל להראות לי את הגודל ופורט על האגו כמה הכל עלה.

לאחר שמסיים להתהדר הוא נעצר לדבר בנייד. אני מנצל את ההפוגה ופונה לבעלת הבית בחיוך. "ואת גברתי, את אוהבת את הבית שנבנה פה?"

היא שותקת ולא עונה. אני מבין. "גם אני לא אוהב את התכניות", אני אומר לה בשקט. העיניים שלך נפתחות אליי בהקלה אמתית וחיוך עולה על שפתיה (אילו שיניים יפות).

"כן..." היא עונה. "התכנית הזו קצת מוגזמת לי אבל..." היא אומרת בביישנות ומסמיקה מעט.

"אז תשני אותה." אני מציע.

"לאאא, עזוב, זה בטח מסובך" היא אומרת ומשפילה מבט.

"למה את משפילה מבט?" אני שואל

היא נראית מבולבלת לרגע כשחקן קלפים שטרפו לו את החבילה ומרימה את העיניים.

אני מישיר מבט לעיניה. יש לה עיניים אפורות מדהימות.

"אם תרצי, אני כבר אדאג לעשות שינויים. את יכולה לסמוך עליי" אני אומר לה ברצינות.

היא משיבה לי מבט ומחייכת.

"כן.. זה יכול להיות רעיון טוב..." היא אומרת בשקט.

"תודה!"

בעוד צליל התודה העמום שלה מהדהד באוזניי, נשמעות נקישות עקבים ושיח קולני מגיח מהכניסה.

זהו בעל הבית ולידו בובת ברבי על עקבי סטילטו ורודים. יש לה ציפורניים ארוכות שניכר שיש צורך לעשות מילוי לבניה שלהן והעינים שלה כחולות אבל זה נראה כמו עדשות מלאכותיות.

יד נשלחת, "שלום," אני מציג את עצמי, "אני רונן".

"היי, נעים מאוד. אני לילך האדריכלית" היא עונה במתיקות. "נכון שלא ראית תכנון כזה מדהים?"

"תכנון כזה לא ראיתי, האמת... ואולי טוב שלא ראיתי." אני אומר ומישיר מבט אל העיניים המזויפות שמולי.

היא מטה את ראשה ובוחנת אותי לרגע ואז אומרת בקול מתקתק וארסי

"נו באמת.. עוד פועל בניין שחושב שסיים לימודי אדריכלות ... זה בסדר. אתה עוד תלמד".

"כן.. אני משיב. "כאלו אנחנו, פועלי בניין פרימיטיביים שוביניסטים".

היא מופתעת מעט מהציניות אך מתעשתת מהר.

"נו, אני רואה שאתה יודע את מקומך. כעת בוא אראה לך בדיוק מה אני רוצה ממך".

בעודה מסתובבת ללכת אני קוטע את הליכתה . "לילך, את בכיוון הלא נכון. בואי רגע נצא החוצה, אני צריך שתסבירי לי משהו על אופן העבודה ככה שתהיי מרוצה ונוכל לעבוד לפי הספר".

היא מהנהנת בחשיבות והולכת אחריי.

אני מוביל אותה החוצה. בני הזוג משוחחים ביניהם בצד. בעלת הבית מתבוננת בנו בעיניה האפורות ונראה שהיא מבינה מה הולך לקרות. המבט על פניה הופך רציני.

אנחנו יוצאים אל אור השמש החזק ונעמדים אחד מול השניה. "נו מאמי, מה אתה רוצה לומר לי? קדימה... אין לנו הרבה זמן. הזמן שלי יקר".

"ובכן לילך, מאמי תקראי למישהו אחר. בואי נשמור על מקצועיות." אני עונה לה. "הסיבה שיצאנו החוצה היא שאת כרגע לבושה באופן לא תקני לאתר בנייה. ואני לא ארשה זאת באתר שאני מנהל".

היא פוערת עיניים בתדהמה.

"מה? למה ? אתה חצוף!"

"עם נעלי סטילטו שעולות 600 שקל אפשר ללכת לסיבוב בעזריאלי. באתר בניה תגיעי עם נעלי עבודה בטיחותיות". אני עונה ביובש. "בבקשה, בואי נמשיך את פגישתנו בפעם אחרת ".

בעלי הבית מבחינים בעימות ומגיעים אלינו. "מה קרה?" שואל בעל הבית. לילך ממהרת לענות. "הפועל המטומטם שלך עושה שרירים".

אין לי זמן לשמוע את הטענות שלה כלפיי. יש לי עבודה לעשות. אני מתחיל לחזור פנימה אל כתלי הבטון החשופים ולברזלים הרותחים אך אז אני שומע אותה מסננת אלי קללות.

אני יוצא שוב אל השמש ואליה, נעמד מולה. "האם רצית לומר משהו?" אני שואל.

"כן." היא עונה וקולה רועד מזעם, "שזו פעם אחרונה שאתה מעז לסלק אותי מהמבנה שלי ..."

אני קוטע אותה בחדות, "כן, את צודקת. זו הפעם האחרונה שאת באה לבושה ככה לאתר בניה. קחי דוגמא מבעלת הבית שהיא אפילו לא אשת מקצוע".

לילך מתבוננת לרגע בבוז גלוי בבעלת הבית ובנעלי הספורט שלרגליה ואז, רותחת מזעם היא פונה לרכבה.

בזוית העין אני רואה את בעלת הבית מסמיקה עם חיוך מבוייש.

אני מהנהן לה עם קצה הכובע ונכנס בחזרה למבנה.

אני לוקח את כלי המשחית שלי ומתחיל לחצוב, להלום ולנסר את קירות הבלוקים והבטון.

בין ענני האבק והזיעה הניגרת אני רואה את לילך יושבת ברכבה וכנראה פורקת את זעמה על מישהו בטלפון. מבטה מלא שנאה וכעס ומיושר אלי ככלב תקיפה מיומן שסימן מטרתו .

משעשע... אני חושב לעצמי. מסכן אותו אדם שעליו היא פורקת את חמתה.

מקץ כמה ימים של עבודה מטורפת אני יושב במרפסת מול הדמדומים האחרונים של היום.

זו שעת הוויסקי וחשבון הנפש והרהורים על היום שעבר ופתאום, הטלפון מצלצל .

אני עונה ויש שקט בקו.

" הלו ??? " אין קול ואין ועונה.

אני מסנן קללה ובא לנתק, ואז "רונן?" נשמע קול מהוסס.

"מודה באשמה", אני אומר, "ועם מי הכבוד?"

"זו אני... מהבית"

"שלום לגברת.. מה שלומך הערב?"

"טוב, תודה. הפרעתי לך?"

"כן."

"אההה.. אוייש.. סליחה! אני מצטערת! שאתקשר פעם אחרת? אני..."

"לא", קטעתי אותה "כבר הפרעת, אז תגידי מה שעל לשונך".

שתיקה קלה ...

"מחר בבוקר אנחנו רוצים להיפגש עם לילך באתר בניה. זה בסדר, היא תבוא עם נעליים מתאימות..." אמרה, כמנסה לפייס אותי.

"אם כך, אין בעיה. בטיחות מעל הכל". אני משיב קצרות. "נפגש בשמונה בבוקר. ליל מנוחה".

 

 

חלק ב'

ושוב בוקר, ושוב השעון הארור הזה מפלח את החלום המתוק של לפנות בוקר....

מציץ בחלון, מולי השמש ניצתת מעל הרי הגולן. עם נוף כזה על הבוקר זה צריך להיות יום טוב, אני אומר לעצמי ויוצא לדרכי .

כשאני מגיע לאתר אני מכין לי קפה חזק וטוב ויושב ליד השולחן המאולתר. הריח של הבוקר, המלט והקפה יוצרים קוקטייל מעניין .

בתוך מספר דקות אני שומע את הגווארדיה מגיעה: בעלי הבית- האיש ואשתו ועימם האדריכלית בנעלי עבודה ופרצוף מעט חמוץ .

"בוקר טוב וברוכים הבאים". אני מברך אותם בחיוך.

האישה באה ולוחצת את ידי בחמימות ועם מבט שצמא ליחס. "בוקר טוב לגברת" אני מחייך אליה, את נראית יפה היום."

היא מסמיקה ומודה לי בשקט. ניכר על פניה שהיחס החם שלו היא זוכה ממני הוא מצרך נדיר עבורה במערכת הנישואים שלה.

והנה האדריכלית שלנו בנעלי עבודה ובמבט עצבני .

"בוקר טוב לך", אמרתי בחיוך מפייס.

"נו, ראית את הנעליים שלי? עכשיו אתה מרוצה? או שיש עוד אי אלו טענות?" היא אומרת בצורה דוקרנית.

אויש איזו טעות... אמרתי לעצמי בראש, ולה אמרתי בצורה הכי טבעית: "כן, יש לי עוד טענות. את צריכה לעשות מילוי בציפורניים- זה נראה זוועה והעדשות שלך לא מכסות את העיניים החומות שלך. כעת בואו נעבור על השינויים".

במבט חטוף נראה כאילו היא עומדת לבכות. אבל אני לא מרחם עליה. היא הביאה את זה על עצמה. אנשים צריכים לדעת שיחס גורר יחס ועל חוסר כבוד ויהירות אני מצליף ומצליף חזק עם הלשון .

אנחנו מסיימים את הסיור בו ניכר כי בעלי הבית די מרוצים מהשינויים העתידיים. הם הולכים לדרכם ורק אני ולילך נותרים באתר.

היא מביטה בי במבט מלא כעס .

"מה העניין שלך?" היא שואלת. למה אתה עד כדי כך שונא אותי?"

אני מביט בעיניה ומרים גבות

"האמת..." אני אומר לה, "שאין לי כל רגש אלייך". אני מסתובב ללכת ומרגיש לפתע שהיא לופתת את חולצתי. אני מסתובב אליה במבט זועם והיא נבהלת ומשחררת מיד. ואז היא מתאפסת.

"אתה מבין מה עשית עם השינויים שלך שהכלבה הזו אישרה?" היא שואלת בעצבנות. "אני צריכה עד מחר להגיש את התכניות לוועדה והשרטטת שלי בחו"ל!"

"כן? אני שוב מרים גבות. "אז מה את אומרת בעצם, שאת צריכה עזרה עם התכניות?"

היא שתקה. "ממי?"

"את צריכה עזרה עם התכניות?" אני שב ושואל בסבלנות

"אתה מכיר שרטט טוב?"

"אני שואל פעם אחרונה ותחשבי טוב על התשובה- את צריכה עזרה עם התכניות?"

היא שתקה כמנסה לכבוש את גאוותה ... לבסוף ענתה בשקט ומבט מושפל. "כן בבקשה".

"טוב", עניתי. "אהיה איתך בקשר".

"מתי? איך?" היא לחוצה

"אני אהיה איתך בקשר. להתראות". אני לוקח את התרמיל ויוצא לדרכי.

 

מגיע לדירה שלי, למקלחת המקודשת של סוף היום עם תגלחת ותספורת. במקלחת כזו כל החתכים והחבורות של היום קמים לתחיה ומזכירים לך את קיומם.

 

מוזג לי כוסית ויסקי ומתיישב לעבוד מול המחשב. מקץ כמה שעות יוצא למרפסת ושולח ללילך הודעה:

התכניות לבית משפחת רובינשטיין מוכנות כולל כתבי כמויות וחישובי העמסה .

לצערי אי אפשר לשלוח במייל כי הקובץ גדול מדי. את יכולה לבוא לקחת את זה בבוקר מהאתר או לבוא אליי הביתה לקחת את זה עכשיו.

ההודעה נשלחה והתקבלה. עכשיו אני יכול ממש לדמיין ולשמוע את ההתלבטות שלה:

מה לפועל הזה וחישובי העמסה ומאיפה הוא יודע לשרטט .

מה הוא ומי הוא בכלל.

אני יכול לדמיין איך לאט לאט הסקרנות שלה לגביי גוברת והשנאה שהיא רוחשת אליי מתחלפת בבלבול. בהתלבטות.

לאחר דקות ארוכות מהבהבת התשובה:

אני אבוא לקחת תוך שעה .

אוקיי. אני עונה לה קצר. אני במרפסת כנסי יש לבית.

שוב יכול לדמיין את המחשבות שלה: בלבול ומן ההתרגשות . וגם התלבטות: מה היא תלבש עכשיו: נעלי עקב או נעלי עבודה? בגדי שבת או בית?

אחרי שעה אני שומע אותה נכנסת

הצעדים שלה איטיים, היא מתעכבת. אני מנסה לראות את הבית שלי דרך העיניים שלה. אולי הוא הצליח להפתיע אותה. אולי היא לא ציפתה להפגנת טעם טוב בעיצוב הבית מפועל כל כך פשוט ווולגרי.

ובאמת... במלוא הצניעות חייב לומר שאפשר להגיד עליי הרבה דברים רעים אבל סגנון יש לי. ואת הבית שלי אני אוהב ומשקיע בו.

החל ברהיטים המשובחים וכלה בציורים על הקירות.

אני מחייך לעצמי כשאני מדמיין את התגובה שלה למראה ציורי הנשים העירומות על הקירות והשרשראות הנתלות מהתקרה. מעניין מה היא חושבת על הסגנון העיצובי הזה ועל הקשר שלו לציוד הסנפלינג שמונח שם על התרמיל הגדול.

תיכף אדע.

היא מוצאת את דלת היציאה אל המרפסת ויוצאת אליי.

"שלום לילך" אני אומר

"שלום," היא עונה בנימה שקטה ומבוישת שממש לא מאפיינת אותה. "מה שלומך?"

"טוב, תודה", אני עונה, "שבי בבקשה".

 

חלק ג '

 

"הנה לך". אני זורק על השולחן צרור תכניות והתקן זכרון נייד .

"ביקשת יפה וקיבלת. כל התכניות מעודכנות עם כל החישובים החדשים".

הבעת פליאה עולה על פניה של לילך .

"יש לך ריח טוב היום". מחמיא לה. "מתקתק ועדין".

היא לרגע מתבלבלת, הרי היא בטח הגיעה לפה מוכנה לקרב ובמקום פגיון שלוף היא מקבלת פרח.

"אה.. תודה. זה הבושם האהוב עלי", היא עונה, מבולבלת.

"טוב," אני חוזר לעניינים, "יש פה מספר טלפון של רונית. היא האחראית בוועדה. דיברתי איתה והסברתי לה את החריגות והשינויים. נותר לך לתת לה את התיקייה, היא תאמת את הנתונים ולפי מה שהיא אומרת- לפני ארוחת צהריים הכל מאושר".

"אהה.. היא מתאוששת, "יש לך בטח קומבינות בוועדה..."

"לא". אני אומר בתוקף, "רונית היא יותר פדנטית ממני וישרה כמו סרגל. שום קשרים וקומבינות לא עובדים עליה. אבל יש לנו חיבור טוב ואמון אז זה עוזר".

שתיקה משתררת, לילך נשארת עומדת וזה מוזר- היא הרי באה רק לקחת את הטפסים וללכת.

אני ממתין בסבלנות.

"אפשר להשתמש בשירותים?" היא שואלת פתאום.

"כן, כמובן" אני עונה.

פותח את דלת המרפסת ומראה לה את הכיוון. היא סורקת הכל בעין מקצועית, גומעת כל פרט בעיניה , כמו חתלתולה סקרנית .

הולך להביא עוד כוס וכיבוד לאורחת.

אחרי כמה דקות היא יוצאת מהשירותים. נקישות העקבים מודיעים על בואה מאחורי גבי.

"אה.. רונן ...." היא מתחילה

"שבי, אני קוטע אותה, "מזגתי לך כוסית".

היא מופתעת בעליל. "תודה.." היא ממלמלת. "שבי" אני אומר שוב, "אצלי קבלת אורחים זה חובה".

הטלפון מצלצל פתאום. לילך מביטה במסך ועינה נפקחות. השם של בעלת הבית מהבהב עליו.

"סלחי לי רגע" אומר ללילך ועונה לטלפון.

"לילה טוב, גברתי".

"היי רונן," היא אומרת בשקט. "אני מפריעה?"

"כן." אני עונה קצרות.

"אויש, תסלח לי, אבל.. שאלה קטנה..." היא משתהה לרגע.

"תוכל להתלוות אלי מחר לבחור אריחים? זה במתחם העיצוב".

"אני חושב שזו צריכה להיות בחירה שלך ושל בעלך."

"אין לו כוח" היא עונה במהירות, "ואני מעדיפה את היד שלך.. אה.. סליחה, את הידע שלך." היא שוב עוצרת. "אני אשלם לך על יום העבודה הזה".

אני לא ממהר לענות. שומע אותה מתוחה בצד השני של הקו.

"טוב". אני אומר לבסוף. "נקבע בעשר בבוקר במתחם."

אפשר לשמוע את החיוך שלה נמתח מעבר לקו הטלפון. לידי לילך מניעה את רגלה בעצבנות.

"ממ.. רק שאלה, רונן", היא מדברת שוב, "למתחם העיצוב מותר לבוא בעקבים?" היא שואלת בנימה מתגרה.

אני מישיר מבטי ללילך ועונה "רק נעלי עקב עם שמלה תואמת ואיפור עדין".

שומע אותה מצחקקת מעברו השני של הקו. "בסדר גמור. נתראה."

אני סוגר את המכשיר ומניח על השולחן.

לילך מביטה בי ובעיניה כעס. היא מתיזה את המילים.

"הכלבה מעדיפה ללכת איתך למתחם העיצוב במקום שאני אלך איתה...!"

המבט המפוייס שלי משתנה בן הרף למבט של זאב בזמן מתקפה. אני מניח את הכוס ומרים מולה אצבע אחת. "תזהרי לילך, את לא מדברת על הלקוחות שלך כך. זו פסילה ראשונה".

"מה? על איזה פסילות אתה מדבר? היא ממשיכה לכעוס. "מה, נדפקת?"

"לילך, תנשמי ומהר". אני מציע בתקיפות. היא משתקקת מיד. אני מניף מול עיניה שתי אצבעות. "פסילה שניה".

היא מביטה בי, לא מבינה.

אני לא מנסה להסביר לה כלום.

"עכשיו, משסיימת את הדרינק בבקשה המשיכי בדרכך. יש לי עניינים אחרים להתעסק בהם."

היא מביטה בי עוד רגע במבט לא מבין ולא אומרת דבר. אחרי רגע היא פונה לצאת.

אני לא אוהב שאורחים עוזבים בצורה כזו אבל לעיתים זה בלתי נמנע .

 

בוקר חדש מגיע , והשעה עשר בדיוק.

בעלת הבית מגיעה למתחם העיצוב.

בינתיים, אני מגרד מעלי שאריות בטון שעפו על החולצה ועל הזיפים.

היא מחנה את הרכב ויוצאת לאחר מכן נעמדת מולי ומחייכת כמבקשת אישור על ההופעה שלה.

"וואו!" אני אומר לה בהתפעלות אמיתית. "השקעת היום, גברתי. את נראית מעולה".

היא מסמיקה ונראה עליה שהיא מתרגשת. "חן חן" היא מביטה בי בחיוך "ויש אישור לנעליים?"

"כן, מתאימות לך". אני משיב. "נותנות לרגל וללוק בכלל זרימה יפה".

אני פותח את הדלת ומזמין אותה להכנס. היא הולכת לפניי בבטחון, יפה.

אני מביט בקו התחתון המצטייר לה מבעד לשמלה. אמממ, אני חושב לעצמי, טעם טוב וישבן נחמד.

אנחנו ניגשים לעבודה. מטיילים בין האריחים והכלים הסניטרים. אני בודק, מזיז, מוודא ומתמקח והיא מביטה בכל זה בעיניים בוהקות.

כשאנחנו מסיימים היא מודה לי ומבקשת להזמין לקפה.

אני מקבל את ההזמנה בשמחה, קפה תמיד מתקבל בברכה.

כשאנחנו מתיישבים היא שואלת

"אז יהיה לי בית יפה?"

"יהיה לך בית שיהיה יפה לך. וזה הכי חשוב - לאהוב את עצמך" היא שוב מסמיקה ומשפילה מבט.

הטלפון רוטט, זו הודעה מלילך.

- יש! יש לנו אישורים. אתה באתר?

- לא.

- אני עם בעלת הבית שותה קפה במתחם העיצוב.

- אפשר להצטרף :)

- לא. עוד מעט חוזר לאתר. אם תרצי נפגש שם.

- ומה עם קפה בשבילי?

- יש באתר תרמוס .

"ואתה מה אתה אוהב?" שואלת בעלת הבית ומחזירה את תשומת לבי אליה.

"קפה ביום וויסקי בלילה", אני עונה קצרות. "יאללה, בואי נחזור לאתר. צריך להתחיל לבנות."

אנחנו מתקפלים וחוזרים לאתר, שם אני נפרד מבעלת הבית, לובש כפפות ומשקפי מגן ומתחיל לעבוד.

עד מהרה הזיעה מציירת על פניי המאובקות פסים ונחלים.

משהו גורם לי להרים את המבט. אני לרגע מציץ אל הכניסה ורואה שם את לילך.

היא עומדת על מפתן הדלת ומשהו עוצר בעדה מלהכנס. אני מסתכל שוב ומבין למה.

לרגליה נעלי עקב.

אני מחייך לעצמי

אולי בכל זאת ייצא ממנה משהו.

אני מבקש ממוחמד, הפועל הערבי להכין שלוש כוסות קפה. מגיע גם לה, אני אומר לעצמי, וניגש אליה.

הריח של הבושם שלה ממלא את האויר, הוא באמת טוב והוא עושה את כל האווירה סביבה חושנית.

אני מגיש לה את הקפה ומשבח אותה על כך שלא נכנסה פנימה עם העקבים.

היא מחייכת ומסמיקה. באמת שינוי יוצא דופן.

אנחנו יוצאים החוצה ופורשים את התוכניות על מכסה המכונית.

לילך חסרת מנוחה. אני תוהה מה היא רוצה.

"איך היה עם בעלת הבית?" היא שואלת לבסוף

אז זה העניין, אני חושב לעצמי. ולה עונה בענייניות, מסרב להגרר למניפולציה שלה.

"היה מעולה. סגרנו הכל. היא בטח תעביר לך את זה בקרוב".

"לא עדיף שאתה ואני נשב על זה?" היא לוחצת.

אני לא עונה. מרגיש את המתח שלה נבנה מבפנים וזה דוקא מוצא חן בעיניי.

"תגיד.." היא נשברת, "למה יש לך ציוד סנפלינג בבית?"

אני מרים אליה עיניים, משועשע. "זה התחביב שלי."

"סנפלינג?"

"לא רק". אני עונה. "בעיקר חבלים".

הצלחתי לבלבל אותה, זה ניכר היטב על פניה וזה באמת משעשע אבל יש לי עבודה לעשות.

"טוב לילך", אני מתחיל לקפל את התוכניות "אני חוזר לעבוד. עשינו היום אחלה התקדמות בזכותך".

אני משאיר אותה שם וחוזר פנימה, עולה על הפיגומים ומתחיל לתכנן מה אני הולך לעשות מחר.

 

רק לקראת ערב, כשאני חוזר הביתה

אני נזכר פתאום שבהתקן הנייד שהבאתי ללילך יש את כל התמונות ששלחתי פעם לרונית.

אני מדמיין את הפנים של לילך כשהיא תראה את זה וזה גורם לי לצחוק בקול.

יש לי הרגשה, ואני אף פעם לא טועה בעניינים האלה שזה לגמרי ישגע אותה.

אני שולח לה הודעה....

 

חלק ד ' בעיני לילך .

 

לילך נכנסה לשירותים כשהיא מבולבלת.

היא התבוננה בסקרנות בכל פרט סביבה.

התמונות, המראה הגדולה, הידיות הגדולות במקלחת הצמודה...

היא תהתה בשביל מה כל זה. האם הוא נכה?

היא החליטה לשאול אותו ישירות על כך. זה לא מתאים לה להיות כל כך חסרת מילים בנוכחותו של מישהו ובמיוחד של איזה פועל פשוט שבקושי יודע לדבר.

היא התבוננה במראה, מתקנת פגם בלתי נראה בשערה ואז יצאה אליו בראש זקוף.

הוא הסתובב אליה כששמע את העקבים על הרצפה.

היא ניסתה להתחיל לדבר אבל הוא קטע אותה.

"שבי, מזגתי לך כוסית"

לילך הופתעה. גם מנומס וגם אדיב. היא לא ממש ציפתה לזה.

היא הודתה לו והתכוונה שוב לשאול אלא שאז צלצל הטלפון הנייד שלו.

לילך הציצה מסוקרנת אל המסך ומיד התעצבנה.

זו היתה בעלת הבית.

מה היא רוצה מנו עכשיו, הכלבה הזאת? רק צרות היא גורמת.

מתשובותיו של רונן היא הבינה שבעלת הבית מצאה לה מעצב חדש. זה הרתיח אותה.

היא לא שלטה בעצמה כשאמרה: "הכלבה מעדיפה ללכת איתך למתחם העיצוב במקום שאני אלך איתה..!"

ההבעה הנינוחה על פניו של רונן התחלפה במסכה קפואה, מפחידה.

"תזהרי לילך, את לא מדברת על הלקוחות שלך כך. זו פסילה ראשונה".

"מה? על איזה פסילות אתה מדבר?" היא המשיכה לכעוס. "מה, נדפקת?"

"לילך, תנשמי ומהר"הוא התרה בה. לילך השתתקה מיד.

רונן הניף מול עיניה שתי אצבעות. "פסילה שניה".

היא הביטה בו לא מבינה. מה לעזאזל הוא רוצה ממנה?

היא כבר באה לדרוש ממנו שיסביר אבל הוא הקדים אותה וביקש שתלך.

לילך לא היתה רגילה שמתייחסים אליה ככה. היא היתה המומה מכך שהעז לגרש אותה.

בתחושת עלבון עמוקה היא אספה את התוכניות ויצאה משם.

 

מחשבות העלבון הציפו אותה כשצעדה לעבר דלת הכניסה אך שם הבחינה פתאום בציור של אישה הכורעת על הברכיים, ידיה קשורות לברכיה, בגדיה קרועים ועל צווארה קולר. האישה בתמונה הביטה לנקודה מסוימת בחלל ומבטה היה מלא תאווה. ברקע ריחפה הספרה שלוש.

לילך נעצרה מול הדמות המצויירת והרגישה רטט לאורך עמוד השדרה. מחשבות העלבון התמוססו ואינם.

היא לא ידעה כמה זמן עמדה שם ובהתה בציור כשלפתע הרגישה יד מונחת על כתפה.

היא נבהלה והסתובבה. זה היה הוא כמובן.

עוד לפני שהספיקה לומר משהו הוא בירך אותה בליל מנוחה והוביל אותה אל מעבר לדלת.

 

היא שוב נזרקה החוצה. מה קורה כאן? אויר הלילה הקריר החזיר אותה אל חושיה.

בן של ..... , חשבה לעצמה.

היא הביטה בידה במעטפה והתמלאה כעס. איך היא נתנה לא להתייחס אליה ככה?

כדאי שאסע הביתה, חשבה לעצמה. אני כנראה ממש עייפה.

אך הכעס לא החזיק מעמד. היה שם משהו בדירה שלו.. בו.

בעודה נוסעת לביתה שחזרה את מה שקרה זה עתה והרגישה כמו ילדה שהתנשקה לראשונה .

היא הריחה את הניחוח של עצמה ונזכרה במחמאה שנתן לה. זה גרם לה לחייך.

 

היא נכנסה לדירה והחלה להתפשט תוך כדי הליכה למיטה, משאירה שובל של בגדים אחריה.

זה הויסקי או התרגשות מהערב חשבה לעצמה, אבל אני מותשת.

היא זחלה אל מתחת לסדינים וניסתה להרדם.

הדמות מהציור שעל הדלת שלו עלתה פתאום בעיני רוחה. בלי להתכוון הרגישה איך לאט לאט אצבעותיה יורדות בקלילות לאורך גופה, אל מתחת לתחתוןנים. היא מוצאת את הנקודה הרגישה שלה ןמתחילה לאונן בקצב מתגבר.

היא נזכרה במבט של הדמות ופתאום הרגישה שהיא מתחלפת איתה. פתאום זו היתה היא שם קשורה, כנועה וחשופה. הרטיבות פרצה ממנה בזרמים. הנשימה התגברה, השרירים נמתחו. היא צבטה פטמה בכוח ואוננה בקצב מטורף.

פתאום זה הכה בה. הספרה שלוש .... פסילה שלוש, ולה כבר יש שתיים.

והמחשבה על כך גרמה לה לגמור בפיצוץ מטורף. היא התפתלה והרגישה זרמים של עונג עד לקצה האצבעות הרגלים.

מבלי יכולת להפסיק נזכרה במגע שלו בכתפה ושוב נסחפה בגל נוסף של אורגזמה ששטפה את גופיה ומתחה את שריריה.

לבסוף צנחה אל המזרן מותשת.

ריח הבושם המתקתק שלה עלה פתאום בנחיריה. היא נזכרה במבט המחייך שלו כשהחמיא לה עליו .

הזכרון גרם לה להתכרבל כמו גור חתולים ולחייך לעצמה. היא רוצה עוד, נשימתה שוב נעשתה מהירה ומתנשפת.

היא הביטה בטלפון הנייד והרגישה שדעתה נטרפת. רצתה לשלוח לו הודעה לבקש סליחה.. שיוריד לה פסילה או אולי שיוסיף לה?...

לבסוף נרדמה אל שינה רוויות חלומות מרגשים.

 

הרעש של משאית הזבל ברחוב העיר אותה בבת אחת.

היא הביטה בעצמה עירומה ונזכרה לאט בליל אמש. ניסתה להבין אם זה אמת או חלום.

השמש החמימה ליטפה את את גופה העירום.

היא קמה מבולבלת. ביצעה את פעולות הבוקר מתוך היסח הדעת תוך שהיא מנסה לעכל את פרצי ההתרגשות של אתמול.

המעטפה שהיתה מונחת על השולחן הזכירה לה לפתע את שיחת הטלפון של בעלת הבית ורגש עז של כעס הציף אותה.

למה אני כועסת? היא ניסתה להבין, או שמא אני מקנאה?

היא התלבשה בקפידה יתרה. חצאית קצרה וצמודה, עקבים, איפור שובב ובושם מתקתק. ריח הבושם הזכיר לה שוב את המחמאה שלו וגרם לה להתרגשות. במחשבה שניה היא הכניסה אותו אל התיק. אולי היא תלך לאתר היום והוא יהיה שם. כך תוכל לחזק את הריח כדי שיבחין בה.

 

חצי שעה מאוחר יותר כבר היתה במשרדי הועדה. היא שאלה את המזכירה היכן יושבת רונית וקיבלה הוראות הגעה לאחד המשרדים.

רונית סיימה את השיחה, וקמה ממקומה. היא הוציאה מהמקרר הקטן שלידה שני בקבוקים, ללילך הגישה קולה זירו קטן תוך כדי שהיא מדברת ולה לקחה את הבקבוק השני.

 

לאחר שסיימה את השיחה את פנתה ללילך בחיוך.

"את בטח לילך".

"כן," ענתה לילך, "איך ידעת?"

"רונן אמר לי שתגיעי בעשר ובטח יהיה לך ריח מתוק כמו של הפרח לילך", אמרה רונית בקלילות, "מסתבר שהוא צדק", היא חייכה.

לילך היתה מבולבלת. רונית המשיכה בלי לשים לב למבוכתה.

"הוא ביקש לארח אותך יפה, ואמר שאת אוהבת זירו".

"כן..." לילך מלמלה, "תודה..." ולעצמה חשבה: מאיפה הוא יודע את זה עליי, קיבינמט! ולפני שהבינה, כבר הרגישה רעד מפי הטבעת אל הדגדגן וגל התרגשות שטף אותה.

רונית העירה אותה באחת מהתחושות המענגות. "תני לי את הטפסים." היא מבקשת בקול נמרץ.

לילך התנערה והוציאה את התוכניות מהתיק, מקווה שהתרגשותה לא נראית כלפי חוץ.

רונית פתחה את התוכניות ובחנה אותן בעיון.

"יופי, אין על רונן", אמרה בחיבה. "הוא הכי מסודר. תבואי עוד שעתיים ואני מאמינה שהכל יהיה סגור ומחר תוכלו להתחיל לבנות את התוספות".

בפליאה על המהירות בה הכל התרחש, לילך הודתה לרונית ויצאה משם.

בדרך לרכב, שחזרה את המילים שרונית אמרה על רונן והתמלאה קנאה. מעניין מה לה ולו, חשבה.

לפתע נזכרה שפחות או יותר עכשיו הוא קבע להפגש עם בעלת הבית במתחם העיצוב. היא התמלאה תשוקה להיות שם גם וניסתה לחפש תירוץ לקבוע איתו פגישה.

היא החליטה לשלוח לו הודעה בנייד.

- יש! יש לנו אישורים. אתה באתר?

התשובה לא איחרה להגיע.

- לא. אני עם בעלת הבית שותה קפה במתחם העיצוב.

כאילו שאני לא יודעת את זה, חשבה לילך בכעס, אבל ריסנה את עצמיה בתשובתה ואפילו הוסיפה סמיילי.

- אפשר להצטרף? :)

- לא. עוד מעט חוזר לאתר. אם תרצי נפגש שם.

היא בולעת את אכזבתה ומנסה שוב

- ומה עם קפה בשבילי?

- יש באתר תרמוס.

אוךךך... לילך הרגישה שהיא מתרתחת. איזה חצוף. מה הוא חושב לעצמו, לסרב לה ככה? ולמה היא כל כך מתרגשת ממנו? שיילך לעזאזל. היא החליטה שהיא לא תסבול את זה יותר. ומעכשיו היא תשחק אותה קול. כמו שהיא עושה עם כל הגברים.

 

ולמרות זאת, כשהגיעה לילך לאתר היא לא שלטה בזה. היא הרגישה שוב את ההתרגשות מטפסת לה אל שיפולי הבטן ומערבלת הכל.

בלי לחשוב, היא שלחה את היד אל התיק והזליפה כמה טיפות בושם על צווארה .

כשהבושם הקר נגע בצווארה היא נרעדה. למה אני מנסה לרצות אותו?! שוב חשה כעס ואת הרצון הזה להתריס מולו ולמחות.

היא נאנחה לעצמה. מה קורה לי? אני לא שולטת בעצמי. רגע מתרגשת ממנו כמו ילדה קטנה ורגע אחר כך אני מתעצבנת ממנו. אני חייבת להשאר רגועה, אמרה לעצמה.

היא לקחה נשימה עמוקה וירדה מהרכב. בדרכה אל האתר שיננה לעצמה שוב ושוב שהיא לא מתרגשת ממנו ושהיא לא מתכוונת לרצות אותו...

כשכמעט נכנסה פנימה, היא שמעה את כלי המשחית שלו וראתה את ענני האבק. היא רצתה להמשיך ולהכנס אך משהו עצר אותה על מפתן הדלת.

לפתע קלטה: היא הייתה על נעלי עקב ונעלי העבודה שלה נשארו בבית.

אוף. היא כעסה על עצמה. מדוע היא כל כך מתרגשת ממה שיש לו לומר? אז אכנס ככה מה כבר הוא יוכל לעשות האפס הזה? עוד פועל שחושב את עצמו...

רעש הכלים הפסיק. בעודה באה לעשות צעד פנימה היא שמעה אותו צועק לפועל בערבית "מוחמד, בעיש זיב תלאתה קאווה, אל מעלמה הון בידה תשרב מענה".

(מוחמד עשה טובה תביא שלוש קפה. המכובדת פה, היא רוצה לשתות איתנו).

שלוש.

פתאום זה היכה בה שוב. הבחורה עם הספרה שלוש והיא עם שתי פסילות... לילך קפאה במקום.

היא ראתה את רונן מגיע מולה עם שתי כוסות קפה

"בבקשה, מגיע לך קפה. ראיתי שאת לא נכנסת עם הנעלים האלו. כל הכבוד!"

לילך מצאה את עצמה מחייכת מסמיקה וכל התוכניות להשאר אדישה נעלמו ואינן.

היא חיכתה שיחמיא לה על הבושם אך הוא כבר פרס את התכניות על מכסה המנוע של הרכב ודיבר בענייניות על הלו"ז של הימים הקרובים.

לילך לא הבינה. מדוע הוא מתעלם ממנה ככה? היא מחליטה לתפוס פיקוד.

"איך היה עם בעלת הבית?" ניסתה לגרור אותו לשיחה.

"מעולה". הוא אמר. "סגרנו הכל. היא תעביר לך את הכל".

"לא עדיף שאני ואתה נשב על זה?" היא ממשיכה, מנסה ליצור הזדמנות להיות איתו עוד קצת לבד.

רונן לא ענה ולילך הרגישה שהיא נשרפת מבפנים.

לפתע הרגישה צורך עז לצעוק עליו ולהרביץ לו... להבין מי הוא, ומה ומה הוא עושה לה.

בסוף היא נשברה.

"תגיד, למה יש לך ציוד סנפלינג בבית?" היא שאלה ולא האמינה על עצמה שהגיעה למצב כזה.

"זה התחביב שלי." הוא ענה בנימה משועשעת.

"סנפלינג?" הסקרנות הרגה אותה, כבר לא היה לה אכפת שהיא משפילה את עצמה ככה

"לא רק. בעיקר חבלים". הוא המשיך.

לילה היתה מבולבלת. ולפני שהספיקה לשאול שאלה נוספת הוא נפרד ממנה וחזר לעבודתו.

 

לילך חזרה הביתה מתוסכלת. הבוקר התחיל בצורה כל כך מבטיחה ועכשיו היא לגמרי מובסת אחרי שהושפלה בצורה בוטה על ידי פועל פשוט ומלוכלך.

היא התיישבה אל מול המחשב וחיברה את ההתקן הנייד שקיבלה מרונן.

אסיים עם זה, חשבה. ואחר כך אלך לעשות לי אמבטיה טובה ולישון. זה מגיע לי אחרי היום הנורא הזה...

על ההתקן היו מספר תיקיות. היא איתרה בקלות את התיקיה שהיתה מיועדת לה (תיקיה שרטוטים לילך) והעתיקה אותה.

היא תכננה לסגור את המחשב וללכת לאמבטיה אבל התיקיות האחרות סקרנו אותה מאוד.

היא ידעה שזה חומר פרטי שלו והיא לא אמורה לחטט אבל.. איזה נזק כבר יכול להגרם?

הסקרנות הכניעה אותה.

היא נכנסה לתיקיה שהיה רשום עליה 'יונה וולך' והחלה לקרוא. תוך רגע הרגישה את הצורך הדוחק הזה. היא השאירה יד אחת על העכבר ואת היד השניה שלחה אל בין רגליה.

בתיקיה אחרת היה רשום 'חבלים'.

לילך פתחה וגל התרגשות הציף אותה.

היו שם תמונות של בחורות קשורות בכל מיני צורות. ההשפעה של זה עליה היתה מהממת. היא גמעה כל תמונה בשקיקה.

כל הזמן הזה ידה היתה בין רגליה, מאוננת במרץ, בלי שליטה.

האורגזמות הציפו אותה, בזו אחר זו. היא הפסיקה לספור אותן. הרגישה שהיא נכנסת למערבולת, דמיינה את הידיים המחוספסות שלו על גופה מלטפות, משייכות חופנות וקושרות. הריח של האבק מהאתר והויסקי מהדירה שלו התערבבו בראשה ושיכרו אותה.

תיקיה אחרונה 'ציורים'.

הציורים שלו כנראה.

היא פתחה בחשש מסויים, יודעת שזה כבר אישי מידי אבל הרגישה שהיא חייבת לראות ולא שולטת בעצמה. היא היתה כבר עירומה לחלוטין מול המחשב יד ימין על העכבר ויד שמאל מאוננת את עצמה לדעת .

ציורים של בחורות יפות. לכל ציור יש שם של אישה. הן קשורות, כנועות וטבעיות ואיכשהו נראות לה הכי משוחררות.

מבלי להבין מדוע היא עושה את זה, היא שלפה את ידה מבין רגליה וטעמה אותה. זה היה מתוק, והיא רצתה עוד.

התחושות שהציפו אותה היו סוערות. היא הרגישה שניצחה אותו, שסוף סוף הצליחה לקבל עליו מידע אבל בעצם מי ניצח את מי? הנה היא יושבת כאן בלי טיפת שליטה עצמית, טועמת את המיצים של עצמה ומרגישה איך האנדורפינים מפוצצים לה את המוח, מכניסים אותה להיי מטורף.

השם של הציור האחרון היה 'רונית שלוש'.

לילך פתחה אותה בסקרנות ופתאום הכל התחבר לה. הציור מהדלת היה של רונית מהוועדה.

הכל מתחבר במכה- הפנטזיה, המציאות והאןרגזמה הכי חזקה שאי פעם חוותה.

לילך זעקה וגלשה אל הרצפה, העכבר עף מידיה. היא שכבה שם מתנשפת, מזיעה ורטובה.

היא לא ידעה כמה זמן שכבה כך, גולשת אל תוך שינה וחלומות כשלפתע התעוררה מצליל הודעה שהגיע מהאייפון.

היא תהתה מי מחפש אותה בשעה כזאת.

היא התרוממה מעט וידיה גיששו אחר המכשיר שהיה מונח על השולחן מעליה.

ההודעה היתה מרונן.

"אהלן, זה רונן. ההתקן הנייד שלי עוד אצלך. יש שם חומר אישי שאני צריך. אפשר לבוא לאסוף אותו ?......."

 

חלק ה '

 

ההודעה גרמה ללילך להתעשת. היא התבוננה סביב, לא מבינה איך הגיעה לרצפה ככה...

היא התלבטה לרגע אם לענות או לא אבל אז הבינה שהוא יכול לראות שהיא כבר קראה אותה. אין ברירה.

 

היא לבשה במהירות את בגדיה, לקחה לגימת מים ונשמה נשימה עמוקה.

לאחר מכן שלחה לו הודעה

- היי ערב טוב. סבבה. מה שמתאים לך. אם תרצה אני יכולה להקפיץ את זה אליך

תשובתו הגיעה במהירות

- תודה רבה וסליחה על ההפרעה. אל תטרחי. אני אקפוץ לקחת את זה. עוד חצי שעה אפשר?

לילך חישבה מהר- חצי שעה תספיק לה להתארגן ולחזור להיות רגועה

היא עונה

- בטח. נתראה.

 

ואז, פעלה במהירות: היא שלפה את ההתקן הנייד מהמחשב וכיבתה אותו, שלא ישאר שום רמז לפלישה שלה לפרטיותו. אחר כך סידרה את החדר, מחזירה כל דבר למקומו בסדר מופתי. לאחר שסיימה החדר נראה מושלם אך משהו עדיין הפריע לה...

הריח! בחדר היה ריח כבד ומדהים של סקס. "יו...גמרתי טוב..." עלתה בה המחשבה אבל מה לעשות עם זה? היא היתה אובדת עצות.

לבסוף הדליקה נר קטורת ריחני שקיבלה פעם במתנה והיה זרוק באחת המגירות.

היא התבוננה בעצמה במראה שבמקלחת, סידרה את השיער ויישרה שוב את הבגדים. לעינים שלה היה ברק מיוחד והלחיים עדיין היו סמוקות. לא היה לה שום דבר לעשות עם זה כרגע. מילא, חשבה. שיחשוב מה שיחשוב.

 

לפתע שמעה נקישות קלות בדלת הבטן שלה פרפרה

 

------------------------------------------

 

לילך פותחת לי את הדלת בחיוך. "ברוך הבא. בוא תכנס".

 

"חן חן" אני מודה לה. נכנס וסוגר אחריי את הדלת .

אני מביט בה. הלחיים שלה סמוקות והעיניים בורקות. זה נראה שהיא מתרגשת ממשהו. אבל ממה? אולי הפרעתי לה באמצע משהו? אולי היא מחביאה גבר בארון?

"אפשר להזמין אותך לשתות משהו?" היא שואלת בנימוס.

"כן, בכיף". אני עונה. "מה הרעל שלך?"

"רעל?" היא שואלת בפליאה,

"מה את אוהבת לשתות?" אני מסביר

"קאווה או בירה", היא עונה.

" בירה יהיה נהדר, תודה".

 

לילך הולכת למטבח. אני מביט מסביב וחושב שהדירה ממש חמודה. אמנם הייתי מזיז פה כמה קירות ופותח כמה חלונות. אני מת על חלונות גדולים שיכנס אור, אבל בסך הכל הדירה לטעמי.

היא חוזרת עם שני בקבוקי בירה וכוסות ומזמינה אותי לשבת על הספה.

אחרי שהיא מוזגת את הבירה אנחנו משיקים כוסות. אני לוגם את הבירה הקרה לאט. מתענג על הטעם. בינתיים היא שותקת ורק מתבוננת בי.

"הסתדרת עם ההתקן הנייד?" אני שואל לבסוף. "העברת את הכל לגיבוי?"

"כן, בטח", היא משיבה במהירות. "עבר פיקס".

"ממ..." אני מתבונן בה. "סליחה שהעמסתי עלייך את כל התיקיות שלי".

"זה בסדר", היא עונה, אך גופה מגיב אחרת. שפת גוף זה דבר כל כך יפה, חושב לעצמי. אז היא בטח הציצה פנימה. אני מחליט להתעלל בה קצת.

"טוב שלא פתחת בטעות תיקיה אחרת..."

לילך נרתעת לאחור כאילו הכיש אותה משהו. "אני לא נוגעת בדברים לא שלי! מה פתאום? חלילה!"

אני לוגם מהבירה ומביט בה ארוכות בשקט. היא מתפתלת. לשקר אין רגלים, חושב לעצמי.

"סבבה, לילך". אני מחייך. "אם כככה, אזוז לדרכי".

מבט האכזבה שעל פניה של לילך שקוף מדי.

"תהיה באתר מחר?" היא שואלת בקול קטן

"אהיה בבוקר לשעה ואז אני יוצא לסידורים". אני עונה לה.

"סידורים?" היא מתעניינת. "להפגש עם הוועדה ועם רונית?"

"לא." אני משיב. "סתם להתאוורר". אני קם ומושיט לה ידי ללחיצה ידידותית.

"תודה על הכנסת האורחים לילך."

אחר כך אני שם את ההתקן הנייד עמוק בכיס ומסתובב אל הדלת.

"היה נחמד שבאת לבקר." היא מתעשתת. "אתה מוזמן תמיד..."

"תודה," אני מחייך אליה, "לילה טוב. ותזהרי עם הקטורת שלא תשרפי את הבית."

בעודי בדרך אל הדלת אני נעצר לפתע. מסתובב אליה חצי סיבוב,

"אגב, לילך..."

"מה?" היא מזדקפת.

"יש לך מניקוריסטית טובה. הפרנצ' מתאים לך מאוד."

חיוך זוהר נמתח על פניה וגופה נראה נמס ליחס החם. אני שוב מברך אותה בלילה טוב ויוצא מהבית אל החושך.

 

 

ושוב השעון מתקתק לו, מהר יותר בחושך.

הלילה המתוק נסוג כאשר הקו המדמם של השחר חותך אותו מעל חשכת הגולן.

עוד מעט השמש תתחיל לעלות ולהאיר את הכנרת בשובל זהב מדהים.

כן.. נפלתי מהמיטה מוקדם.

 

היום אני לא מתכוון לעבוד קשה. אני לובש חולצת פולו אדומה, מתארגן ויוצא אל הדרך עם השמש ועם דיסק של פינק פלויד ברקע.

מגיע לאתר של משפחת רובינשטיין .

מסביב שקט. הטבע עוד מתאושש מהלילה .

אני מתישב ליד השולחן המאולתר ומדליק את הגזיה על אש קטנה שלא תרעיש. אחר כך, אני מוציא את המצלמה מתרמיל הגב שלי ומטייל בין הכתלים. חושב לעצמי שאתרי בניה הם אחלה לוקיישן לצילומים.

אני עולה לגג ומצלם כמה תמונות נוף ועל הדרך עושה גם את התיעוד של הבניה .

 

המים רותחים והקפה מוכן. השלווה של המקום ושל הרגע אופפת אותי.

פתאום רעש של מנוע מפריע את השקט. אני מזהה את המנוע: גברת אדריכלית השכימה קום ....

אני מוזג את הקפה ושומע אותה נכנסת מאחורי הגב שלי.

"בוקר טוב, לילך" אני אומר לה, עדיין מאחורי הגב.

"היי, בוקר אור" היא עונה ואז שתיקה רועמת.

"בואי, יש קפה." אני מפייס אותה.

 

היא נעמדת מולי, אני מחייך אליה חצי חיוך. היא בחורה נאה, חבל רק שהתחילה איתי ברגל שמאל. אני מתעב יהירות .

 

"יש לך ריח טוב הבוקר, לילך." אני מפרגן לה. "שבי בבקשה..." אני מגיש לה כוס קפה קטנה

היא לוקחת בתודה ומתיישבת.

"תודה על אתמול," אני אומר לה אחרי כמה לגימות, "הייתי חייב את ההתקן להיום."

 

"וואלה." היא אומרת בפליאה. "למה, מה יש שם?"

 

"לא עניינך." אני אומר בחיוך ורואה אותה מתכווצת קצת.

עוד רכב מגיע . אני מרים גבה, לא מבין למה כל העולם החליט ליפול עליי דווקא בבוקר.

שומע צעדים מאחורי גבי. אני מביט בלילך ורואה שהעיניים שלה נפערות בפליאה. אני מסתובב ורואה אותה.

 

מחייך חיוך מרוגש, סורק את גופה מלמטה למעלה. הכל- השיער הפזור, שרשת הזהב והעגילים התואמים, הליפגלוס שנראה עליה מדהים, החולצה המחוייטת עם מחשוף הוי השובב, החגורה עם האבזם המוזהב, המכנס אלגנט היפה שבטח אורז את הישבן שלה יפה מאוד.

ואיך לא, היא כבר מחונכת. לרגליה מגפיים אוסטרליים כי היא יודעת שהייתי זורק אותה מפה אם הייתה באה בנעלי עקב .

 

אני קם ומחבק אותה ברגש עז, חיבוק חונק ממש, והיא קורנת ונושקת לי.

"זה היום שלך, אז הבאתי לך את החבל בצבע סגול שחיפשת. מצאתי בברלין וידעתי שאתה מת על סגול..." היא מוציאה מהתיק אריזה עטופה יפה ומגישה לי

"והנה הרעל שלך מהדיוטי פרי," היא מוציאה עוד הפתעה מהתיק, "אמנם רק בן שמונה עשרה אבל אתה תסתדר..."

אני לא טיפוס שיודע לקבל, מעדיף ויודע יותר להיות בצד הנותן, אבל התרגשתי מהמחווה ומהמתנות וגם מכך שהיא מכירה אותי כל כך טוב.

"תודה, את נפלאה" אני אומר לה. "מזמן לא נפגשנו,.. מה עם האיש שלך?"

"מחכה שתבוא לבקר," היא מחייכת,

"שיזדיין" אני עונה לה בחיוך משלי.

ואז אני מסתובב אל לילך.

"לילך, אתן כבר בטח מכירות.. זו רונית מהוועדה"

לילך המומה, מביטה ברונית במבט מוזר. רונית לוחצת את ידה בחמימות.

"כן, נפגשנו כבר. מה שלומך, חמודה?"

פתאום יורד לי האסימון. הקטנה פתחה את תיקיית הציורים.... זו הסיבה למבטים המוזרים.

לא נורא, אני חושב לעצמי, עכשיו היא רואה איך המודלית הכי מדהימה שלי נראית עם בגדים. הציור של רונית הוא הכי אמיתי והכי מדהים לטעמי.

אני מחליט להשאיר אותן רגע לבד.

"סלחו לי בנות, אני עולה רגע לגג להביא את המצלמה."

 

כשאני חוזר אליהן אני רואה אותן מדברות. מתקרב ושומע את לילך חוקרת את רונית על המתנות

"מה יש לו היום, יומולדת? "

"אמממ... " רונית עונה, "לא, עוד לא. היום זה הראשון למאי, חג הפועלים." היא מחייכת, "הדגנרט הזה קומוניסט אז הוא חוגג קצת."

" מה אתן מרכלות עליי?" אני שואל בחיוך כשאני מתקרב אליהן

"שום דבר חשוב," רונית קורצת אליי, "בדיוק סיפרתי ללילך על חיבתך לפועלים".

אני מסתכל על לילך, מבטה רווי קנאה.

"אממ..." אני אומר. "ללילך דוקא יש קטע לא טוב עם פועלים פשוטים, נכון לילך?"

"אההה..." לילך מגמגמת, מסמיקה. "לא ש...כלומר..."

"זה בסדר." אני קוטע אותה. "כל אחד והשריטות שלו. בכל אופן אני צריך לזוז, אז הגיע הזמן לפזר את ההפגנה."

לילך מבינה ששוב הובסה. עם זנב בין הרגליים היא קמה והולכת משם.

רונית מסתכלת עליה בלכתה.

"נו.. מה אתה אומר? נראה שהיא בראש. אתה רוצה שאדבר איתה אם היא בעניין שלנו?"

אני מביט ברונית ומרים אצבע מתרה מולה. לילך בדיוק מסתובבת ורואה איך רונית קופאת אל מול האצבע והמבט.

"רונית דיר באלקי," אני מזהיר אותה, "יאללה, לכי לאיש שלך."

רונית קמה במבט קצת מאוכזב, נותנת לי חיבוק מהיר ויוצאת לדרכה. בדרך היא נפרדת לשלום מלילך שעדיין קפואה במקומה.

"מה קורה, לילך?" אני שואל, "יש לך עוד סידורים כאן?"

"לא." היא עונה. "סתם התעכבתי." היא עונה בנחמדות.

אני צועד אל הטנדר עם המתנות שלרונית. לילך באה בעקבותיי. אני פונה אליה.

"תגידי, את אוהבת מופעי סטנדאפ?"

"כן," היא עונה. "למה?"

"נתנו לי שני כרטיסים להערב. בא לך ללכת?"

"כן, אני אשמח" היא עונה בחיוך רחב ומאיר.

"יופי." אני אומר ומוציא את הכרטיסים מהארנק שלי. "הנה שני הכרטיסים. קחי איתך איזה חבר או חברה..."

אני מושיט לה אותם ומבטה צונח ארצה.

למרות זאת,בשליטה עצמית ראויה לציון היא לוקחת את הכרטיסים ומודה לי.

"שיהיה לך ראשון במאי שמח." היא אומרת בקול שקט

"חן חן. גם לך, גברתי הנכבדה" אני מחייך אליה.

אני עולה על הטנדר ונוסע לכיוון הכנרת. עכשיו המוזה משתנה לסינטרה ואלויס פרסלי המתנגנים בדרך.

הקפטילזם האמריקאי בהתגלמותו ביום של הקומוניזם. מצחיק.

אין כמו הכנרת.

אהובתי הראשונה והנצחית.

פה אהבתי לראשונה, פה נפגעתי לראשונה, בחופיה, איבדתי את בתוליי וקיימתי את הסשן הראשון.

עכשיו אני יושב מול הכחול הזה ומשחק בחבל החדש שרונית הביאה לי. האישה הזו כבר מכירה אותי יותר טוב מכולם .

לעת ערב, אני ניגש אל הטנדר ובודק שיחות בנייד. בעל הבית התקשר ואני חוזר אליו.

"כן, מר רובינשטיין, מה שלומך?"

"אחלה, תודה. שאלה אליך רונן: האם אתה עסוק הערב?"

"לא, למה? מה קרה, אדוני?"

"אני רוצה שנפגש, אבל אין לי זמן בבוקר ולכן אני מזמין אותך לארוחת ערב איתנו, כדי שנוכל לשבת על ההתקדמות ולסגור חשבון עד כה."

"בסדר גמור. לאיפה להגיע ובאיזו שעה?"

"שמונה בערב במסעדת הבשרים."

"מעולה, אהיה שם."

זה אחד במאי עמוס במיוחד, אומר לעצמי והולך להתארגן.

בשמונה בדיוק אני מגיע למסעדה. לובש חולצה שחורה וג'ינס שחור, עם מגפים אוסטרליות. מגולח ומבושם כיאות למסעדה מכובדת כזו.

אני אוהב להשקיע במראה שלי אחרי כל כך הרבה שעות של בגדי עבודה.

מלצר מקבל את פניי.

"כן, אדוני, האם הזמנת מקום?"

"מחכים לי." אני עונה. "אני מצטרף לזוג רובינשטיין."..........

 

חלק ו '

"מכאן אדוני. "

המלצר מוביל אותי לשולחן פינתי שם יושבת לבדה בעלת הבית.

אני מביט בה ונפעם.

בעלת הבית כמו שלא דמיינתי אותה (וכמו שאני אוהב) חתולית וקורנת.

היא לובשת שמלת קולר כחולה, שיערה אסוף בתסרוקת גבוהה, גרביונים שחורים עם דוגמא סקסית בצידי הרגל, סנדלי עקב סטילטו קלאסיים ויפים .

האיפור על פניה עדין ומדגיש את עיניים אפורות ויפות.

היא מביטה אליי וחיוך רחב על פניה כיודעת את השפעתו של מראה עליי. ואז היא קמה ומחבקת אותי.

אני אדם ששונא חיבוקים. עם קולגות או מכרים סתמיים אני מעדיף לחיצת יד, אבל זו הזדמנות להרגיש את החזה שלה נמחץ אליי.

"שב בבקשה," היא מזמינה. "אתה דייקן מאוד, הא?"

"אכן, מודה באשמה, גברתי." אני עונה בחיוך. "איפה מר רובינשטיין?"

"הוא לא יגיע." היא ואמרת ומביטה בי בעיניים האפורות שלה.

אני משיב לה מבט תמה.

"אז למה לא ביטלתם את הפגישה? היינו דוחים ליום אחר..."

בעלת הבית מניחה את ידה על ידי.

"זה בסדר."

המלצרית מגיעה אל השולחן שלנו. "מה תרצו לשתות?" היא שואלת.

אני מזמין ויסקי סינגל מאלט והגברת מזמינה יין אדום .

המלצרית מניחה את התפריטים והולכת לדרכה.

אני מושך את ידי בעדינות מתחת לידה ומביט בגברת רובינשטיין.

"מה הסיפור?" אני שואל בחשדנות.

בעלת הבית קצת מתפתלת במקומה.

"רציתי לומר תודה על העבודה שלך אצלנו ועל כל העזרה והתמיכה." היא ענתה.

"אוקיי." אני אומר ביובש. "האם מר רובינשטיין לא חושב כמוך?" חוזר מזכיר אותו בכוונה.

בעלת הבית מגלגלת עיניים.

"טוב רונן, הבנתי אותך. אתה איש של ת'כלס. בוא נרים לחיים ואומר לך את מה שאתה רוצה לשמוע."

אני מהנהן. ומרים את כוסי להשיק בכוסה. אנחנו לוגמים ואז אני דוחק בה.

"כן, גברתי. ברכנו ולגמנו. עכשיו, בבקשה, ספרי לי את מה שאני רוצה לשמוע."

"ובכן..." היא מכחכחת בגרונה, "מר רובינשטיין היקר דאג לארגן את הפגישה הזו בינינו..."

"מה??" אני מביט בה מבולבל. "מה העניין, גברתי?"

"נו, תפסיק עם ה'גברתי' הזה... הרי אתה לא בצד הזה של השוט." היא אומרת פתאום בחוסר סבלנות.

זה תופס אותי לא מוכן. מסתבר שבעלת הבית התמימה שלי לא כל כך תמימה כמו שחשבתי...

דוקא אוהב נשים כאלו- כמו הכנרת. מלמעלה חלקה ורגועה ומלמטה זרמים גועשים.

אני מישיר מבט אליה בחצי חיוך.

"אוקיי. זה היה מפתיע... בואי וספרי לי בבקשה, מה חקרת עליי, כמה חקרת ומה גילית."

היא שוב מתפתלת במבוכה.

"טוב.. חיפשתי עלייך הרבה בגוגל. בסוף מצאתי את גלריית הציורים שלך. זו היתה עבודה מדהימה! אהבתי את היד שלך."

אני שותק ונותן לה להמשיך לדבר. היא ממשיכה.

"לפני שהכרתי את מר רובינשטיין, הייתי חזק בקטע הבדסמ"י וככה הכרתי אותו. עם הזמן, זה הפסיק לדבר אליו. כשהראיתי לו את התמונות של הציורים שלך הוא עשה את החיבור עם ההתנהגות שלך והבין שגם אתה בעניין."

בעלת הבית שתקה לרגע.

"מר רובינשטיין יודע עד כמה הצורך הזה חזק אצלי ועד כמה מצאת חן בעיניי, הרבה מעבר לעניין המקצועי, אז הוא הציע לי לארגן לנו פגישה, כדי שנוכל לשוחח מחוץ לתחומי העבודה."

אני שותק, מגלגל את הכוסית בידיי ומנסה לעכל את כל מה שהיא סיפרה לי הרגע. יש לי הרבה שאלות.

"יפה לך ולו," אני עונה לבסוף. "מודה שהצלחתם להרשים אותי לטובה."

היא מחייכת ושפת גופה משדרת הקלה. כנראה היתה במתח כיוון שלא ידעה איך אגיב למניפולציה שלה.

"אם היית אומרת שאת בדסמית, יכולנו לעצב לכם את הבית עם אופציה לאבזור." אני מחייך בשובבות.

היא מגיבה בצחוק חמוד והחיוך נמשך ממש לתוך העיניים האפורות שלה.

"אני יכולה לשאול אותך משהו?" היא שואלת אחרי רגע.

"כן." עונה. "את יכולה לשאול. לא בטוח שאענה."

היא מרצינה לרגע ומביטה בי בחשש אבל אז מבינה שאני מתבדח ונרגעת.

"חוץ מלצייר... אתה גם עשית את הקשירות של הבחורות?"

"כן, כמובן." אני עונה.

היא שותקת. ידיה משחקות בעצבנות עם כוס היין שלה. היא לוגמת ומחייכת מן חיוך מהוסס.

"מה קרה, גברת רובינשטיין?" אני שואל.

היא מהססת.

"אממ... רונן.. אני רוצה לבקש ממך משהו..."

"דברי, גברתי." אני דוחק בה. "מה העניין?"

שוב שתיקה .

לוגם מהכוסית את הטיפות האחרונות.

"כן, גברת רובינשטיין. אני מחכה. דברי."

"אממ..." היא מסמיקה ומשפילה את מבטה "רציתי לבקש ממך שתקשור אותי . קשור אותי כמו שקשרת אותן..."

היא מרימה את עיניה ומסתכלת בי במבט מתחנן.

"למה לך?" אני שואל.

"כי אני צריכה את זה. זה חסר לי!" היא עונה בלהט, "המגע של החבל, חוסר האונים הזה.. איבוד השליטה...."

"את יודעת, גברת רובינשטיין," אני אומר ביובש, "שאנחנו ביחסים עסקיים."

"זה ממש לא אכפת לי...." ענתה וניכר כי דמעה עומדת בזוית עינה. "בבקשה !....."

אני מביט בה ארוכות והיא מחזירה לי מבט ארוך ורך. יש משהו יפה בזה שאין לך צורך להכניע וזה בא באופן טבעי.

"מלצר! חשבון!" אני קורא פתאום. היא מביטה ולא מבינה.

"מה אתה עושה?" היא שואלת בחשש

" שששששששש ! " אני משתיק אותה. "מעכשיו את לא מוציאה מילה."

החשבון מגיע ואני משלם.

"אמנם עוד לא אכלנו, אבל המנה העיקרית תוגש אצלי בדירה. אני קם והיא אחריי. "בואי נלך."

אנחנו מגיעים לדירה שלי.

לפני הדלת אני נעצר פתאום ופונה אליה.

"לפני שנתחיל יש לי כמה תנאים: הראשון, אף אחד לא יידע על המפגש בינינו או על הקשר שלי לבדס"מ." אני נעצר והיא מהנהנת.

"התנאי השני הוא שאת נותנת לי את המנדט לעשות בך כרצוני כל עוד לא נאמרה מילת הבטחון." היא שוב מהנהנת במרץ.

"התנאי השלישי הוא שאת צריכה לסמוך עליי שאדאג לבטחונך. אם אדע שיש לך איזשהו היסוס, אפסיק מייד ואת תלכי מכאן. זה ברור?"

"כן." היא אומרת בחצי לחישה אך בהחלטיות, "סומכת עליך."

"יפה". אני אומר.

"עיצמי עיניים!"

היא מצייתת ואני פותח את הדלת ומוביל אותה למרכז הדירה. "עמדי פה ואל תזוזי. עיניים עצומות עד שאחזור." אני פוקד עליה.

ובעוד היא עומדת שם עצומת עיניים, אני הולך אל חדר השינה ואל המגירה האהובה עליי ומוציא משם מטפחת משי שחורה וכדור מתכת.

אני חוזר אליה וקושר את עיניה.

את כדור מתכת אני מניח בידה. "זו מילת הבטחון שלך" אני לוחשת לה באוזן. "ברגע שתפילי את הכדור, הכל נגמר ולא חוזר עוד. ברור?"

היא מהנהנת ואני מצליף בישבנה בכף ידי בצורה לא עדינה במיוחד. "האם ברור?" אני שואל בקול מודגש.

"כן, אדוני", היא עונה, מתנשפת.

אני שם מוזיקת רקע של נעימות חלילי פאן ומביא את התיק עם הציוד והחבלים.

אני פורס הכל לאט ומסודר על השולחן, מכוון את השרשראות ומכין הכל לסשן .

אני מביט בה. היא עומדת, מתוחה. ידה האחת ממששת ומגלגלת את כדור המתכת ללא הפסקה.

"את מוכנה או שרוצה לברוח?" אני שואל

"מוכנה, אדוני." היא עונה.

"יופי!" אני מחייך. יופי של חג היום.

אני מסתובב סביבה, מלטף את גופה, סורק אותה לכל האורך ותוך כדי כך פותח את הרוכסן של השמלה והיא נופלת אל הרצפה בשלולית של בד.

היא לובשת סט תואם של חזייה ותחתונים שמדגישים את קימורי גופה היפה. אני נהנה מהמראה. בדיוק כמו שאני אוהב.

אני שם לב שהסוגר של החזייה נמצא מלפנים.

"גברת רובינשטיין..." אני אומר בקול רציני. "את מנסה לבחון אותי?"

"למה?" היא שואלת בחשש ומפנה את ראשה לעבר קולי.

"חזייה עם פתיחה מקדימה... זה מבחן למתחילים."

היא מחייכת חיוך שובב של "תפסת אותי".

פאח ...כאפה על הישבן. כל גופה רועד. היא נאנחת ושפתיה ננשכות מכאב מהול בעונג.

אני שולח יד לחזיה ובמיומנות פותח את הסוגר ושדיה משתחררים ממכשיר העינויים הפטריאכלי שלה. הפטמות נשלחות קדימה והחזה בוהק באור.

אני לוקח את החבלים ומתחיל לקשור לגופה לאט לאט, מרגיש את העור החלק ואת הנשימות שמשנות את קצבן.

אני עושה זאת בשתיקה, לא מוציא הגה ורק קושר עוד חבל ועוד אחד.

אני מפסק את רגליה וידיה לצלב. שדייה קשורים ומחוצים תחת החבל.

פורם את התסרוקת הגבוהה שלה ומלטף את שיערה. יש לה ריח טוב .

אחר כך אני לוקח חבל וקולע אותו בצמתה, לוקח משקולת קטנה ומחבר גם אותה אל על החבל. המשקולת מושכת את ראשה לאחור ומכאיב במידה כזו שמשחררת אנדורפינים אך לא יותר מידי.

אני מסיים לקשור ולעקד את כולה וזז לאחור.

המראה מהמם. כשהיא קשורה כך היא כל כך יפה וכנועה.

"את צמאה?" לוחש באוזנה. היא רועדת מהתרגשות. "כן, אדוני."

אני חושב על כך שברור שהיא תהיה צמאה עם כל הנוזלים הנשפכים ממנה כרגע...דוקא הייתי שמח לטעום אותה עכשיו, אבל עוד לא. ידוע שדחיית סיפוקים מיידיים מביאה אותנו לסיפוקים יותר חזקים.

אני טובל אצבע בכוס הויסקי ומורח על שפתיה היבשות. היא מתנפלת על אצבעי ומוצצת אותה בטירוף.

"חתלתולה טובה" אני לוחש לה.

אני מלטף אותה ועור ידי החרוש והפצוע דואג שהיא תזכור כל תלם בו עברה ידי או אצבעי על גופה.

אני בודק את חום גופה ואת הקשרים.

"עכשיו אל תזוזי עד שאומר לך." אני פוקד ברוך.

"כן, אדוני." היא עונה בשקט.

ממלא כוס ויסקי נוספת ומתיישב בכורסא מולה. ואז אני לוקח את הבלוק ומתחיל לצייר.

שעה ארוכה אני משרטט קוים בפחם נמרח על הדף. היופי העקוד הזה בסלון שלי מפעים אותי. איזו עוצמה שבכניעה

האנרגיות שלה וניחוחות התאווה שלה מחשמלים אותי ואת הדירה.

כשאני מסיים, אני מניח את בלוק הציור וקם לעברה.

מלטף את שיערה בשקט ומתקרב לאוזנה.

"את חתלתולה טובה." אני לוחש לה.

כאשר מלטף את פניה רעד של טרום אורגזמה שוטף אותה.

גופה מתחנן אליי שאגע בו- אענג אותו או אכה אותו אבל רק שאגע.

 

אני מתחיל לפרום את החבלים לאט לאט ומניח אותם בערמה. מעסה את איבריה שהיו חנוטים מולי למשך שעה ארוכה ועוזר לדם לחזור אליהם.

החבלים השאירו על גופה תלמים ברורים, ממש כמו שתפילין משאירים על היד. זה היה מטריף.

אני מלביש אותה כמו בובת ברבי לאט לאט , מסדר את שיערה מחדש.

היא רוצה לשאול משהו ולא מעיזה להוציא הגה .

מוביל אותה אל הדלת היא שומעת אותה נפתחת וגופה כממאן לצאת.

הדלת נסגרת אחרינו אני מוריד את כיסוי העיניים שלה.

מבט של תאווה ואושר מביט בי. לבי מתמלא חום והתרגשות למולו.

היא מחבקת אותי חיבוק חזק בלי מילים.

אני מרגיש את תחושת ההודיה שלה גם בלי שתאמר.

"קדימה, לכי עכשיו. לכי אל בעלך..." אני לוחש לה ומרפה מהחיבוק.

היא מנסה לומר עוד משהו אך אני מניח אצבע על שפתיה ומשקיט אותה.

מה זה לא יהיה, זה יחכה.

אני דוחף אותה קלות לכיוון הרכב שלה. היא מצייתת והולכת אליו, נכנסת פנימה.

היא שולחת אליי מבט אחרון רווי רגש ונוסעת משם.

אני מסתובב ונכנס לביתי..........

 

חלק ז'

אחרי שבעלת הבית הולכת לה אני נכנס בחזרה לדירה ומחייך לעצמי-

זה היה ערב מוצלח.

אני פושט את בגדיי וצונח אל הספה,

האדרנלין עדיין גועש בי, מעביר בי זרמים של ריגוש מקצה לקצה.

אני משחזר את מהלך הערב והריגוש הולך וגובר, דוחק בי להתפרק אליו. אך אני מתאפק.

בוחר שלא לפרוק את המטען ולהשאר טעון ומחושמל מהסשן המרגש.

לאט לאט האנדרפינים ושאר הממסטלים והממריצים הטבעיים נספגים בגופי ואחרי הטירוף והאקשן, השקט והבדידות מחלחלים בי.

אחרי שהכל נרגע אני שוכב, משקיף מבעד לחלונות הגדולים אל מראות הלילה של הגולן.

הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שככה התרגשתי.

נראה שבעלת הבית הצליחה לחדור מעט מבעד לחומה שמעיקה עליי בשנים האחרונות, מאז אותה אחת מיוחדת.

אני מנצל את הפירצה בחומה ומשחרר עוד קצת מחסומים.

נותן לחומות שביצרתי את עצמי בהן לרדת ולהתבונן לתוך נפשי בחשבון נפש נוקב.

אולי הגיע הזמן לריפוי? האם זה באמת אפשרי?

האם מחר בבוקר כשאצא צכאן אהיה עדיין מבוצר בתוך החומות או שארשה לעצמי ללהשאר חשוף ולא מוגן?

מתוך המחשבות הללו אני נרדם. כשאני פוקח את עיניי האדום אדום של השחר כבר מופיע מעל ההרים. ריח הבוקר וציוצי הציפורים מציפים את הדירה דרך החלונות הפתוחים ועושים לי בוקר טוב.

אני נזכר בליל אמש ומשפשף את עיניי, הן עדיין צורבות. קם מהכורסא לאט לאט ומזדקף. לוקח נשימה עמוקה ומתמתח. זה גורם לי להרגיש הקלה. מרגיש שהריאות נפתחות מחדש .

אני נכנס להתקלח, מתלבש, מתקלח. מביט במראה ומחייך .... יום חדש, גישה חדשה .

מחליט לנסות ולהשאיר את החומות בבית ולצאת לכבוש את העולם שוב.

מגיע לבית משפחת רובינשטיין כמו בכל יום.

קפה חזק בכוסות קטנות וקדימה- אל תרועת כלי העבודה.

מוחמד ואני בדו קיום, שוברים ובונים ביחד.

בין לבין רואה שגברת אדריכלית באה.

מביט בה מהצד, היא ניגשת למוחמד לוחצת את ידו ומברכת אותו לשלום בנימוס. ביד השניה היא מאזנת מגש עם עוגות.

אני מופתע מעט. אולי יש בבחורה הזו משהו למרות הכל, אני חושב. זה גורם לי לחייך.

עכשיו היא פונה גם אליי.

"בוקר טוב, רונן," היא אומרת ומחייכת בביישנות שעד עכשיו לא הייתי מאמין שקיימת בה. "הבאתי קצת עוגות..."

בוקר טוב!" אני משיב בחיוך. "אני רואה. כל הכבוד..!"

עיניה בורקות בהנאה ואני מרשה לעצמי לראשונה לשקוע בהן מעט.

"בואי נשב," אני מזמין אותה, "אכין לך קפה."

אנחנו יושבים יחד, מדברים על העבודה וגם על דברים אחרים. להפתעתי אני מוצא את עצמי נהנה בחברתה.

אני מחמיא לה שהיא באנרגיות טובות היום.

"כן, גם אתה" היא אומרת.

אני שותק לרגע, מחפש את החומה שהתרגלתי להיות מאחוריה והיא איננה. כנראה נשארה בבית .

"כן." אני נפתח אליה. "היה לי יום טוב אתמול."

"מה היה טוב כל כך? היא שואלת בסקרנות.

"איך היה במופע הסטנדאפ?" אני מחזיר בשאלה. יש דברים שהשתיקה יפה להם.

"היה מעולה." היא מחייכת. "נהניתי מאוד."

"עם מי הלכת?" אני מתעניין.

"לבד,"היא עונה ומושכת בכתפיה.

"לא נורא..." עונה, "בפעם הבאה אפצה אותך."

כמו לביאה היא מזנקת, תופסת אותי במילה.

"עד הפעם הבאה?!" היא מחייכת בשובבות, "מצטערת, אני רוצה פיצוי כבר עכשיו, אני לא מחכה."

"טוב." עונה. "מחר בערב בתשע בדיוק תהיי מוכנה.

"מה?" היא מתרגשת. "לאן?"

"יש פאב טוב." אני עונה. "נצא לבדוק את הרעל שלהם."

"טוב," היא אומרת בהתרגשות, "זה פיצוי מקובל. אהיה מוכנה."

היא מביטה בי בחיוך מתגרה "אבל.... אתה מרשה לי לבוא על עקבים?"

"תקשיבי לי טוב, גברתי" אני עונה בחומרה מעושה, "רק על עקב! ושיתאים לבגדים!"

היא שולחת אליי חיוך קורן.

"יאללה..." אני מחייך שוב, "עכשיו סיימת את הקפה. לכי מפה. יש עבודה לסיים."

היא קמה והולכת ואני מביט בישבנה בחיוך שובב. אממ יאמי .....

ושוב תרועת כלי העבודה במחול של אבק ורעש ממשיכים את העבודה.

'מחר בערב' מגיע סוף סוף. אני מזכיר לעצמי להשאיר את החומות בבית, מתארגן, מתבשם ומתכונן לצאת. רגע לפני שאני יוצא אני מעיף מבט אל תרמיל החבלים והצעצועים. מתלבט לרגע אבל אז בוחר לקחת אותו ולשים בטנדר. לך תדע איך יגמר היום...

אני מגיע לביתה של לילך בתשע בדיוק ודופק בדלת. שקט. אין תגובה.

אני מתקשר אליה והיא עונה אחרי שמונה צלצולים. "תן לי עוד חמש דקות..." היא מתחננת.

"צאי איך שאת." אני אומר לה, "מצדי יחפה. לא אמרתי לך שאני שונא איחורים?"

היא פותחת את הדלת ואני עומד מולה המום לרגע.

היא לובשת שמלה בצבע יין צמודה וקצרה ועקבים תואמים. מחשוף השמלה עמוק, מדגיש את צווארה הלבן ואת פניה הנאות.

"וואו!" אני מתפעל, "איזו יפה את היום..."

היא מסמיקה.

"תסתובבי." אני פוקד. "אסגור לך את הרוכסן של השמלה".

היא מצייתת בשמחה ואז היא נועלת את הדלת ואנחנו יוצאים.

מגיעים לפאב.

אני די בטוח שהיא מתרגשת. יודע שגם אני.

אני בוחר שולחן פינתי ושקט. אנחנו מזמינים משקאות.

היא עם הבירה שלה אני עם הויסקי שלי.

השיחה בינינו זורמת בקלילות אל תוך הלילה.

שתיקה נעימה

ואז היא שואלת "תגיד, מה הקטע שלך עם הציורים של הנשים הקשורות?"

אני לא עונה לה מיד.

לוקח נשימה עמוקה .נזכר שהבטחתי לעצמי לא להתחבא בשנית.

"עם הציורים אין לי קטע..." אני עונה לבסוף. "עם החבלים- כן. אני מאוד אוהב לקשור ובכלל אוהב בונדג'."

"בונדג'?" היא שואלת בפליאה.

"כן," אני מחייך. "בדס"מ. או סאדו מאזו בשפה הפשוטה." מביט ישירות אל תוך עיניה.

"מה זה בדיוק?" היא שואלת, "מכות וכאלו?"

"לא ממש." אני מנסה להסביר לה, מחפש את המילים הנכונות. "בדס"מ זה בעצם כינוי למה שנקרא 'יחסי שליטה'. זה הרבה מעבר לגרימת כאב או קבלת כאב. בעיניי זה עולם מדהים, עולם שמאפשר פתיחות מינית ברמות אחרות."

"ואיך הגעת לזה?" היא מופתעת.

"בטעות." אני מחייך אליה ולוגם לגימה איטית מהרעל שלי. "הכרתי מישהי שבעניין וזרמנו. זה גרם לי להתאהב בעולם הזה. הוא עוצמתי הרבה יותר מהעולם ה'ונילי'."

"ונילי?" היא מרימה גבות.

"כן. טעם וניל. כזה משעמם, בלי ריגושים." אני שוב מביט בה במבט חודר.

היא מורידה לרגע את העיניים אל השולחן ואז מרימה אותן שוב "אתה מסקרן אותי..." היא אומרת ושותקת . מבטינו מצטלבים. היא מתרגשת.

"אם זה מסקרן אותך," אני אומר לאט, "אני חושב ששווה לך לנסות. אם תאהבי את זה- הרווחת עולם חדש של ריגושים והנאות ואם לא, אז בסך הכל חווית חוויה לא מוצלחת."

"ועם מי אני יכולה לנסות?" היא שואלת במן התגרות ביישנית.

"נו, לילך..." אני עונה. "זו שאלה שברור לנו מה התשובה עליה."

היא משפילה מבט ומחייכת, "נו, טוב," אומרת, "אני יכולה לנסות איתך?"

אני לא עונה לה מיד. בלב אני חושב: כל הכבוד לך ילדה. אני אוהב נשים עם אמביציה.

היא מרימה שוב עיניים ומביטה בי בציפייה. המתח המיני בינינו כל כך חזק עכשיו עד שכמעט ניתן למשש אותו.

"אני מאמין שתוכלי להתנסות איתי." אני עונה לה, מהורהר. "אבל בתנאים שלי."

"ומה הם?" היא שואלת בחיוך מתגרה.

"חכי. יש תנאי מקדים." אני אומר.

"התנאי המקדים הוא שאחרי שאני פורט לך כאן ועכשיו את התנאים אנחנו מזמינים חשבון ואני מחזיר אותך לביתך. את חושבת על התשובה. יש לך שבעים ושתיים שעות להחליט מהרגע בו את נכנסת לביתך. אחר כך את שולחת הודעה אם את מוכנה לניסיון או לא. בשבעים ושתיים השעות האלו את לא מדברת איתי כלל. אפילו לא שלום אם נפגש במקרה ברחוב. זה הזמן שאת חושבת אם זה מתאים לך בשיא הרצינות. ברור?"

"כן." היא עונה בהחלטיות.

"יפה מאוד." אני ממשיך. "שאר התנאים הם כאלו: אחד, כל מה שנעשה יהיה בהסכמתך. מצד שני, את צריכה לסמוך עליי שאדאג לבטחונך ולכן, מרגע שתתני את הסכמתך הכללית, לא אשאל אותך שוב ואני אצפה לשיתוף פעולה מלא מצידך, כלומר ציות מלא לכל הוראה ולכל פקודה."

אני עוצר לרגע. היא מהנהנת, להוטה לשמוע את ההמשך, עיניה בורקות ולחייה סמוקות. נראה שהיא לגמרי בעניין.

"תנאי שני: את לא משקרת לי בשום צורה. תנאי שלישי: את לא מספרת כרגע לאף אחד על הקשר בינינו." אני מסיים ונותן לה שהות להרהר בכל מה שאמרתי.

"האם זה ברור, לילך?" אני שואל אחרי כמה רגעים.

"כן." היא אומרת בהתרגשות. "ברור לגמרי."

"יפה." אני עונה. "אם כך, הכל סגור." אני קורא למלצר.

פיה נפתח, היא רוצה לומר משהו.

אני שם אצבע על פיה, "ששש..." אני לוחש לה. יש לך שבעים ושתיים שעות לחשוב על זה..."

המלצר מגיע, אנחנו משלמים ויוצאים.

בכניסה לביתה אני מלווה אותה אל מפתן הדלת, נותן לה חיבוק ונשיקה קלה על הכתף החשופה.

"השעה עכשיו אחת וחצי לפנות בוקר." אני אומר לה ארחי הצצה קלה בשעון. "עוד 72 שעות בדיוק תתני לי תשובה. לילה טוב."

ואז מסתובב ממנה והולך אל הלילה .....

 

חלק ח'

 

אני נכנס לטנדר, מביט לכיוון הבית שלה ומחייך.

היא חמודה ואני מקווה שהיא תרים את הכפפה. אני נוסע לביתי. מחר יש הרבה עבודה.

בשלושת ימים הבאים היא לא יוצאת לי מהראש. מסקרן אותי על מה היא חושבת, אם היא חושבת בכלל על העניין. האם זה מרתיע אותה או מדליק אותה. במסעדה זה היה נראה שכן, אבל אף פעם אי אפשר לדעת. בכל אופן, עד כה היא שומרת על דממת אלחוט וזה סימן טוב שהיא עושה מה שאומרים לה.

נותרו דקות ספורות לסיום האולטימטום.

לילה יפה. אני חונה את הטנדר ברחוב המקביל לבית שלה וממתין. השעון בטנדר מתאפס על 1:30 לפנות בוקר. השניות רצות... ופתאום הנייד מתעורר. צפצוף ההודעה מעלה בי חיוך ותחושת סיפוק .

"היי רונן. לילה טוב. החלטתי שאני בוטחת בך, ומוכנה להתנסות הזו איתך."

אני הולך בשקט ומוציא שושנה אדומה עם מכתב.

לילך לילה טוב,

אני שמח שתשובתך חיובית.

ובכן, דרך חדשה לפנינו לך בפרט וגם לי.

אני הוא זה שהולך להוביל אותנו בדרך הזאת ולכך את הסכמת ונתנת לי את המנדט הזה.

כמה דברים שאוסיף ואחדד פה בכתב.

1. אנחנו בני אדם ולא מכונות , הבטחון שלך חשוב לי מאוד ולכן כאשר את מרגישה כאב או סכנה את חייבת לומר לי.

2. אני שונא שקרים, גם את הקטנים והלבנים ואלו שנאמרים מחוסר נעימות. שקר סופו להתגלות ואין מחילה על שקרים.

3. חברה טובה אמרה עלי פעם שאני כמו שדה מוקשים , חשוב לי לציין את זה בפנייך בכדי שתזהרי בצעדייך.

כעת משימה ראשונה.

קחי בלוק דפים ועט אני רוצה שתכתבי לי כמה דברים.

1. ההתקן הנייד שלי היה אצלך. באילו תיקיות צפית ומה גרם לך מה שראית שם?

2 .תכתבי על העבר הרומנטי שלך: לדוגמא, כמה מערכות יחסים היו לך? מתי הפעם הראשונה שקיימת יחסי מין מלאים?

3. תכתבי מה את יודעת על עולם הבדס"מ. האם חקרת עליו מאז שדיברנו ומה למדת עד כה.

תכתבי הכל בכתב יד ברור, בעט. תביאי את זה מחרתיים לאתר של משפחת רובינשטיין עד שמונה בבוקר.

לא לאחר.

לילה טוב ודרך צלחה,

רונן .

אני מניח את השושנה והמכתב על מפתן דלתה ואז נעלם בשקט אל תוך הלילה.

לאחר מכן אני שולח לה הודעת תגובה:

"אני שמח שזו הבחירה שלך. כעת תפתחי את הדלת. מחכה לך שם הפתעה על המפתן."

למחרת אני מגיע עם מוחמד לאתר של משפחת רובינשטיין.

אנחנו פורקים, מפרקים, דופקים ומנסרים.

אחרי כמה זמן אנחנו עושים הפסקה ומכינים קפה, המים כבר רותחים כשפתאום לילך נכנסת.

היא מתקדמת אל המקום בו אנו יושבים, נעמדת מולי. שותקת ומחייכת. גם מי שלא יודע כלום יכול לראות שהיא מתרגשת ממש.

אני קם אליה בחיוך ומחבק בחום. "בואי שבי הגעת בזמן לקפה."

היא מתישבת.

"הבאת את המסמכים? אני שואל אחרי כמה לגימות קפה רגועות.

"כן." היא אומרת ומגישה לי צרור דפים.

"ילדה טובה." אני מלטף לה את הלחי באצבע רכה. "איך זה היה בשבילך, לכתוב לי את זה, לילך?"

"קשה." היא עונה.

"יופי, זה טוב." אני עונה. "את צריכה להתרגל לאתגרים."

אני מכניס את הצרור לתיק. "בערב אעבור על זה ואהיה איתך בקשר." אני אומר לה בנימה עניינית.

"טוב." היא עונה לי באותה הנימה.

שנינו מחייכים.

"את מתרגשת, לילך?"

"כן.. מאוד" היא לוחשת לי ועיניה נוצצות.

אני רק מחייך אליה בתגובה ושוב מלטף לה את הלחי. היא עוצמת עיניים, מתמסרת למגע שלי, השפתיים שלה טיפה נפתחות. אני מרגיש את הדם זורם לחלציי. עוד מעט אני אומר לעצמי. סבלנות...

היא פוקחת עיניים, מביטה בי במבט מלא ציפייה.

אני מסמן לה עם הראש לכיוון היציאה.

היא מבינה. קצת מאוכזבת אבל מתרוממת ממקומה בצייתנות.

היא מהססת לרגע לפני שהיא פונה ממני. "תגיד... אוכל לתקשר איתך במשך היום?" היא שואלת בשקט.

"לא." אני עונה בפסקנות. "עד להודעה חדשה רק אני מתקשר מולך. מובן?"

היא מהנהנת בתשובה ועם אנחה קלה של אכזבה פונה ממני והולכת לדרכה.

היום עובר לאט באתר הבניה אבל גם הוא מגיע לסופו.

אני מת כבר לקרוא את המכתב שלה אבל קודם מכין בצק לפיצה. התחביב האהוב עליי.

כשהבצק נח בקערה ותופח לאיטו, אני יושב וקורא את מה שלילך כתבה לי.

המכתב מעניין וגם הכתב. אני מנתח אותו לעצמי בראש.

זו בחורה עם בטחון עצמי בערבון מוגבל. גם לה יש את החומות שבנתה סביב עצמה.

יש לה קשר טוב עם ההורים. היא מינית מאוד. קשה עם עצמה, מאוד דייקנית...

נחמד, חושב לעצמי. בחורה כלבבי. הולך להיות לנו נחמד ......

 

פרק ט '

אני בודק מה מצב הבצק, ומגלה שהוא תפח במידה שמספקת אותי.

לוקח אותו אל בין אצבעותיי ולש, פותח אותו, נהנה מהניחוח שלו ומהמרקם.

אחר כך מכין ממנו פיצה ומכניס אותה לתנור . לוקח את הנייד ומתחיל לכתוב ללילך .

לילה טוב, לילך.

מה שלומך? איך עבר עלייך היום?

שמחתי שנתת לי צוהר רחב אל מחשבותייך ועולמך הפנימי. זה לא ברור מאליו וזה דבר שאני מעריך מאוד.

היה לי כיף לפגוש אותך הבוקר, הריח שלך היה משכר ממש.

וכעת יקירתי, להתנסות למשימה הראשונה שלך .

יש לך ארבעים ושמונה שעות לבצע אותה.

כתבת במכתב שנתת לי היום שיש לך דיסוננס לגבי יחסי מין אנאליים. אני יכול להבין את זה וואני חושב שיש את זה להרבה אנשים על כן את בחברה טובה.

הייתי רוצה שתשברי את המחסום הזה ולכן זו תהיה משימתך הראשונה.

מחר את הולכת לחנות אביזרי מין וקונה לך פלאג אנאלי מסיליקון כמו בתמונה המצורפת. הוא קטן אבל שובב.

כמו כן עלייך לרכוש חומר סיכה על בסיס מים .

במשך היום יש לך הזדמנות ללמוד על הפלאג האנאלי- יש לך המון מידע בגוגל: איך משתמשים, איך מתחזקים ומה כללי הבטיחות עם אביזרים אנאליים.

בערב את עושה לעצמך מקלחת חמה וארוכה עם כל הפינוקים.

את בוחרת כותונת לילה סקסית ונכנסת למיטה. את מחדירה לעצמך את הפלאג ומתרגלת אליו. אחר כך את מתנסה בו גם בזמן הליכה בבית שהוא בתוכך.

מותר ורצוי לענג את עצמך.

מחרתיים בבוקר את לוקחת איתך את הפלאג לעבודה ואת חומר הסיכה.

את מוצאת זמן עד השעה שתים עשרה בצהרי היום להחדיר אותו ולהסתובב איתו לפחות שעה.

כאשר את מחדירה, את שולחת הודעה וכאשר את מוציאה את שולחת הודעה.

אני מקווה שברור לך שאני מאמין לך ובוטח בך. אם את לא מבצעת תהי מספיק אמיצה להודות בזה, כמו שהיית אמיצה להכנס להתנסות הזו.

מחרתיים בערב נפגש בפאב, באותו השולחן כמו בפגישתנו הראשונה בשעה תשע בדיוק .

תבואי עם שמלה צמודה ועם החיוך היפה שלך.

לא לאחר.

ליל מנוחה,

רונן

כשאני שולח לה את המכתב, אני מרגיש זרמים של התרגשות בכל הגוף-

זה תענוג להתחיל את תהליך האילוף מחדש בלי עכבות מיותרות.

הפיצה בדיוק מוכנה והריח של האפייה ממלא את הבית .

אני יושב בכורסא מול הנוף, יש זיקוקים בכנרת. כנראה מישהו מתחתן היום, או שהזיקוקים לכבודי כי יצאה לי פיצה מדהימה.

היומיים האלו עוברים לי מהר, עם הרבה מחשבות על לילך. הנתק בתקשורת בינינו שאני כופה עליה זה כמו איסור נגיעה בעולם הדתי.

חוסר הודאות גורם לדמיון שלי לעבוד שעות נוספות, ומייצר ריגוש מיוחד. אני בטוח שכך גם אצל לילך.

לבסוף מגיע היום.

כשאני מתעורר בבוקר אני מתרגש. עד חצות היום נראה ממה הילדה הזו עשויה.

בשעה עשר ושתים עשרה דקות בבוקר אני מקבל הודעה.

בוקר טוב, חלק ראשון במשימה בוצע 😄 :-) :-)

מחייך, מתרגש ומגיב .

בוקר טוב ילדונת, אני שמח לשמוע. מחכה לשמוע ממך בהמשך היום.

מוחמד קולט את החיוך הזדוני שלי.

אנחנו כבר חמש שנים עובדים יחד והוא מכיר אותי טוב מאוד.

"מברוק יא מודיר," הוא מברך בערבית יפה, "ענדק רזאלה ז'דידה ?! "( בשעה טובה המנהל , יש לך בחורה חדשה ?!).

חוזרים לעבודה. בשעה אחת שלושים וחמש אני מקבל הודעה מלילך

חלק 2 במשימה בוצע, לשביעות רצונך . ( ורצוני :-))

עונה בזריזות ועם חיוך:

ילדה טובה , אני מחכה לערב לפגוש אותך . נתראה

ערב מגיע ואני מתרגש. כן, זה כיף. יוצאים לבלות ולשחק. מתארגן ויוצא.

שם הפתעה ללילך בכיס הג'ינס ויוצא אל דרכי.

כשאני מגיע לפאב אני מגלה שהיא הקדימה. היא יושבת ליד השולחן שלנו וממתינה.

אני מביט בה בשקט. היא עדיין לא שמה לב שאני כאן ומתבונן בה. הפנים שלה יפות לאור הנר, השפתיים שלה מבריקות באור החמים .

אני ניגש מאחוריה, מניח בעדינות יד על כתפה. "שלום, ילדה יפה."

היא קמה בהתרגשות. מחבקת אותי. אני מחזיר לה חיבוק חם.

אנחנו מתישבים ומזמינים משקאות.

"איך הייתה המשימה של היום?" אני שואל אותה כשהיא נרגעת מעט.

היא מסמיקה כמו עגבניה.

"טובה מאוד, אדוני " ,אומרת בראש זקוף .

אדוני? חושב לעצמי, זה בא לה בטבעי. זה טוב.

 

"יופי חמודה," אני מוציא את החבילה הקטנה מכיסי. "שימי בתיק שלך ולכי לשירותים. את תדעי מה לעשות."

עיניה נפערות אבל היא לוקחת את הפלאג ושמה בתיק. מסתובבת ופוסעת בהיסוס לכיוון השירותים.

לוגם מהמשקה וכעבור דקות ארוכות היא חוזרת ומפזרת מבטים לכל עבר.

"שבי בבקשה," אני אומר החיוך ממזרי.

היא מתישבת ומחייכת חיוך דומה.

"ספרי לי איך זה מרגיש."

"זה מטורף." היא עונה.

"את מרגישה את הזרמים בפי הטבעת או בבטן?"

"בבטן....." היא עונה .

"זה היתרון של הפלאג הזה... שהוא עובד לך על הראש יותר מאשר על הישבן... עכשיו בואי נרקוד ..."

אני לוקח את ידה ומושך אותה איתי אל רחבת הריקודים הקטנה.

אנחנו רוקדים שעה ארוכה. אני איתה והיא איתי ועם הפלאג .

אחר כך אנחנו יושבים לאכול ומדברים. מדברים עמוק אל תוך הלילה.

כשאני מסיע אותה לביתה בשעה מאוחרת אנחנו יוצאים יחד מהרכב.

אני מחבק אותה חזק. "כל הכבוד לילך," אני לוחש לה, "זה לא צעד פשוט מה שעשית היום. זה ממש לשבור טאבו ראשון."

"עכשיו תכנסי הביתה, תתקלחי, תוציאי את הפלאג ותשבי לכתוב בכתב יד את כל מה שעבר לך בראש ובבטן היום. תכתבי בפרטי פרטים."

אני מניח את אצבעי תחת סנטרה ומרים את ראשה. נושק לשפתיה נשיקה ארוכה ואיטית. מרגיש אותה נמסה תחת ידיי.

"מחר בשמונה תביאי לי את מה שכתבת."

אני נפרד ממנה כך, כשעיניה חצי עצומות תחת רושם הנשיקה.

נכנס לטנדר ונוסע .......

 

פרק י'

 

מגיע לביתי עייף אך מרוצה. מתרסק אל המיטה, עוצם את עיניי ומדמיין את לילך בעיני רוחי. ילדה יפה וממושמעת יש לי פה, אני חושב.

גם הזקפה שנוצרה בתחתוני הבוקסר כנראה מראה על חיבה רבה ללילך.

שוב בוחר שלא להגיע לפורקן אלא להנות מריכוז האנרגיה המטורפת הזו שם למטה.

הבוקר מגיע כמו תמיד.

שמונה בבוקר, אני באתר ואין סימן ללילך.

מביט בשעון, מתלבט אם להתאכזב או לדאוג ופתאום הנייד מצפצף.

הודעה מלילך.

בוקר טוב אדוני, וסליחה סליחה סליחה. אני תקועה עם פנצ'ר באמצע הדרך. אני מנצלת על האיחור.

מחייך חיוך מפוייס ורגוע. אם ככה, היא בסדר .

מתקשר אליה, מברר היכן היא ומיד יוצא לכיוונה.

כשאני מגיע אליה, אני רואה אותה עם דמעות בעיניים, עומדת מתוסכלת ליד הגלגל המפונצ'ר.

אני מחבק אותה ומברך אותה בבוקר טוב.

 

"אני מתנצלת... רציתי להקדים, אבל...." היא מנסה להצטדק

אך אני שם אצבע על פיה ועוצר אותה. "ששששש. זה בסדר. ההתנצלות התקבלה. את עשית את שלך והטבע זימן לך הפתעות משלו."

אני מחליף את הגלגל והיא עוזרת לי, מביאה את מה שצריך.

כשאנחנו מסיימים, הידיים שלה שחורות כמו שלי. היא מסתכלת עליהם ומחייכת.

אני מוציא מהרכב מטלית שמיועדת בדיוק לזה ומנקה לה את הידיים תוך כדי שאני מסתכל בעיניה.

הפעולה הפשוטה הזאת הופכת להיות כל כך אירוטית באותו רגע.

היא מפסיקה לחייך ומתחילה להתנשם.

אני מסיים לנקות גם את ידיי. "נדמה לי שאת חייבת לי משהו, ילדונת."

היא מהנהנת וצוללת לרכב שלה, מוציאה משם כמה דפי נייר מקופלים.

"בבקשה..." היא אומרת, מעט נבוכה. "נהניתי מאוד אתמול. תודה."

"גם אני." אני מחייך אליה ולוקח ממנה את המכתב. "עכשיו לכי למשרד. הערב בשמונה תהיי מוכנה. אני בא לאסוף אותך.

תנעלי נעליים שטוחות ותלבשי ג'ינס וחולצת טריקו. תהיי מוכנה בדיוק בזמן."

אני נושק על מצחה, מניע ונוסע בחזרה לעבודה.

העבודה עוזרת לי להעביר את היום מהר, אבל כשמגיע הערב אני מגלה כמה חיכיתי שהיא תסתיים כבר.

אני מגיע לביתה חמש דקות לפני הזמן ומגלה שהיא כבר מחכה בחוץ. עוצר לידה מחייך.

"את נראית טוב בג'ינס וטריקו."

"היי," היא שולחת אליי חיוך רחב ועולה לאוטו. "הקדמתי, אדוני."

מלטף את פניה והיא כנמסה לתוך ידי. "כל הכבוד גורה קטנה."

היא מביטה בי בציפייה. אני מותח את הרגע.

"את סומכת עליי, לילך?"

"לגמרי." היא עונה בלי להסס.

"טוב מאוד." אני אומר.

אני מוציא מטפחת שחורה מהתיק ומביט בלילך.

העיניים שלה טיפה מתרחבות והנשימה מתקצרת. היא בולעת את הרוק.

אני מכסה בעדינות את עיניה במטפחת משי שחורה וקושר היטב מאחור. "מעכשיו, אף הגה בלי רשות. מובן, ילדונת?" היא מהנהנת.

אני מהדק עליה את חגורת הבטיחות ויוצא לדרך.

בשלב מסויים אנחנו יורדים לשטח. אני נוסע בכוונה בדרך קשה על מנת להגביר קצת את המתח אצל לילך. אולי טיפה לנסות אותה. אבל לזכותה ייאמר שאף שהיא נראית קצת בלחץ, היא לא מוציאה מילה. ממושמעת.

אנחנו מגיעים. אני מדמים את המנוע ומוריד לה את כיסוי העיניים. "ברוכה הבאה לזולה שלי." אני לוחש לה באוזן.

לילך מביטה מבעד לחלונות הרכב, מנסה להתמקם. "איפה אנחנו? היא שואלת.

"צפון הכנרת. חורשת אקליפטוסים ליד גדת הירדן." אני עונה. "מפחדת?"

"לא אדוני," היא עונה בקול שק אבל נחוש. "אני סומכת עליך."

"יפה, גורה קטנה." אני מחייך.

אנחנו יוצאים מהרכב ואני פורק את הציוד.

פורס מחצלת ומזמין את לילך לשבת עליה. אח"כ מדליק מדורה קטנה ושם קומקום לקפה על האש.

אני מתיישב לצידה של לילך. האש עושה קולות נעימים שמשתלבים בהרמוניה עם שאר צלילי הלילה.

זו בדיוק האווירה לפתח שיחה עמוקה על דברים שבדרך כלל לא מדברים עליהם.

מעניין אותי להכנס לה לראש, להכיר אותה מפנים.

אני שואל אותה הרבה שאלות: על הילדות שלה ועל כל מה שעבר עליה בשנים האחרונות והיא עונה בפתיחות, רוצה לשתף.

מדהים אותי הפער שבין לילך החיצונית, היהירה והמתנשאת ללילך שמבפנים שהיא קצת כמו ילדה קטנה.

יש לה מנגנוני הגנה חזקים ואיכשהו היא החליטה להסיר אותם דוקא מולי.

זה משמח אותי.

אחרי כמה זמן אנחנו משתתקים.

הגיע הרגע להכנס קצת יותר עמוק פנימה. אני מלטף את הלחי שלה באצבעי והיא מפנה אליי מבט שואל.

אני מצמיד אצבע לשפתיה, מסמן לה להיות בשקט.

אחר כך אני לוקח ענף עבה של אקליפטוס מנקה אותו ומסדר. אני מוציא חבל מהתיק, לוקח את ידה ומתחיל לכרוך סביב מפרק כף היד. עושה כך גם למפרק כף היד השני.

עובר לקרסוליים וכורך גם סביבם שני חבלים יפים בצבע סגול .

אני מתבונן בה תוך כדי קשירה. החזה שלה עולה ויורד בקצב מהיר, השפתיים שלה מעט פשוקות. נראה שהיא מתרגשת.

"קומי בבקשה." אני מורה לה.

היא נעמדת.

"תפסקי רגליים."

היא מצייתת. אני מצמיד את הסנדה לקרסוליה וקושר אותם בפיסוק נאה. לאחר מכן אני קושר את ידיה לעצים שעומדים שם. יד ימין לעץ ימין ויד שמאל לעץ שמאל .

אני ניגש מאחוריה מלטף את צווארה ולוחש לא לזוז ולא לדבר. ושם על עיניה את כיסוי העיניים.

אחר כך אני מתרחק מעט. המדורה לרגליה מאירה אותה באור כתום וחמים. נראה אפילו שהצל שלה נהנה כשהוא מוטל מאחריה.

אני מוציא בלוק ציור ומתחיל לצייר אותה בשקט. נדמה כי היא מנסה לאתר את מיקומי לפי תנועות הראש. היא חוששת להיות קשורה באמצע החורשה ובצדק ..

לוקח לי זמן מה והציור גמור.

אני ניגש בשקט מאחוריה ומנשק בעורפה בהפתעה היא רוטטת בכל גופה ומשחררת אנחת עוונג והרפייה.

"לילך... את גורה טובה." לוחש.

מסיר את כיסוי העיניים , מחבק אותה כשהיא קשורה.

מגיע לה. היא עמדה בזה בגבורה. הרבה נשים נפלו בחלק הזה. איבדו את הסבלנות.

היא מתנשמת בכבדות, החבלים שקושרים אותה לעצים נמתחים כשגופה רוטט בחוסר סבלנות.

"את מגורה, לילך? אני לוחש לה

"כן, אדוני.. מאוד" היא עונה בנשימה כבדה.

אני מתחיל ללטף אותה בעדינות ובאטיות. הריגוש שלה גובר.

אני מרים את חולצת הטריקו שלה וחושף בטן וחזיית תחרה. אני מרים את החזייה גבוה מעל החזה כך שהשדיים שלה משתחררים ועומדים בזכות עצמם.

אני לא כל כך מבין בשביל מה החזייה. יש לה שדיים מושלמים.

אני צובט בעדינות פטמה אחת ואז את השנייה. היא נאנחת. אחר כך אני חופן את שתי השדיים בכפות ידיי, הן מתאימות בדיוק, ונושק לה נשיקות עדינות על העורף. העור שלה מצומרר, האנחות שלה נעשות יותר כבדות וקולניות.

הידיים שלי ממשיכות במסע החקר שלהן, מטה אל שיפולי בטנה.

אני פותח את הכפתור של הג'ינס, וחושף את תחתוני התחרה שלה.

האגן שלה מתחיל לרקוד כנגד האצבעות שלי, כאילו מייחל שאכניס אותן פנימה...

אני נענה לו ובתגובה זוכה לקולות מתוקים של עונג. היא מתנועעת כמו בריקוד. אני חודר עוד ועוד פנימה, לתוכה. מרגיש את הרטיבות שלה.

אני מצמיד את הגוף שלה אל שלי, מרסן מעט את הריקוד. היא נאנחת בקול והתנועות שלה נעשות יותר חזקות, מנסות להשתחרר מן הריסון שנכפה עליהן.

אני מגרה אותה באצבעותיי עוד ועוד עד שהיא אינה יכולה יותר. כמעט בצעקה היא מתפרקת אל תוך ידיי, מגיעה אל השיא.

היא מונחת עליי רפויה. אני אוחז בה חזק ביד אחת וביד השניה מתיר את ידיה.

כשהיא משוחררת אני משכיב אותה על האדמה ומשחרר את קרסוליה.

אחר כך אני מרים אותה לישיבה, ומתיישב מאחוריה, משעין אותה עליי.

הגוף שלה רפוי ומסופק. אני מחבק אותה והיא אוחזת את זרועותיי ומשיבה לי חיבוק.

לשערה יש ריח משכר.

זהו רגע קסום.

"תודה..." היא לוחשת לבסוף. "זה היה... מופלא."

"העונג כולו שלי." אני לוחש לה בחזרה. "וזוהי רק ההתחלה..."

בתגובה, היא מסובבת את ראשה אליי ומחבקת את צווארי בשתי ידיה כך שעיניה נמצאות בדיוק מול עיניי ושפתיה מול שלי. היא מצמידה את שפתיה אל פי בנשיקה רכה ועמוקה.

ההתרגשות בחלציי שכבר הגיעה לשיא קודם לכן, מתעוררת שוב.

אני רוצה להכנס אליה חזק ומהר אבל מרסן את עצמי.

לכל זמן ועת. אני חושב. לפעמים צריך לדחות סיפוקים.

אני משיב לה נשיקה ואז משתחרר בעדינות. היא מביטה בי באכזבה.

אני מחייך אליה. "את זוכרת שאת צריכה לסמוך עליי, נכון?"

היא מהנהנת.

"גם לזה נגיע." אני מבטיח לה.

היא חוזרת להשען עליי, משלימה עם רצוני.

אני מחבק אותה עוד קצת ואז מרפה ממנה וקם.

"תנוחי, חמודה". אני אומר לה."אמזוג לך קפה."

בזמן שהיא שותה, אני מארגן את הציוד ומעמיס.

אחר כך אנחנו עולים לאוטו ונוסעים.

מגיע לביתה. מביט אליה.

"לילך, מחר בשמונה בבוקר את מביאה לי את המכתב שמסכם את ההרגשות והמחשבות שלך. יש?"

"כן אדוני..." היא אומרת.

"אני מקווה שנהנית. אני נהניתי ממך מאוד." אני אומר לה ומלטף לה את הלחי.

היא מסמיקה ומפתיעה אותי כשהיא מנשקת אותי על הלחי ויוצאת מהרכב לפני שאני מספיק להגיב.

"לילה טוב" היא מנפנפת לי מהחלון ונכנסת הביתה.

"לילה טוב גורונת יפה שלי..." אומר כשהיא נועלת אחריה את הדלת.

 

ומחכה למחר .......

 

פרק יא '

נוסע לביתי. הלילה יפה והאויר הצפוני צלול ונעים.

משחזר את מראות הערב של לילך קשורה ומפוסקת לאור המדורה ורעד עובר לי לאורך עמוד השדרה, רעד שמעלה חיוך.

בבוקר, אני מגיע לאתר מוקדם ולהפתעתי לילך כבר שם, נשענת על מכסה המנוע של האוטו שלה. מחכה לי, יפה, עם חיוך שבוהק יותר מהזריחה ביום בקיץ.

יוצא מהרכב מביט בה, מחייך ומחבק אותה.

"בוקר טוב, אדוני," היא מחייכת, "הבאתי פיצוי על האיחור אתמול...",

היא מוציאה מהרכב מגש עם עוגות ושתי כוסות קפה משובח.

"יפה, גורונת." אני מתפעל. "כל הכבוד."

 

אנחנו עומדים ושותים ליד הטנדר. היא מספרת לי שנהנתה אתמול במיוחד.

זה עושה לי טוב לשמוע .

היא מוסרת לי את המכתב שכתבה על אמש ואנחנו נפרדים בחיבוק .

מתחיל את יום העבודה ורק בצהריים היום כשאני מאובק ושבור מעייפות אני מוצא זמן לקרוא את המכתב.

אני נפעם ומתרגש מהעוצמות המתוארות שם .

מגיע לה פרס. חושב לעצמי. אקח אותה למסעדת הבית שלי.

אני שולח הודעה זריזה

בשמונה וחצי הערב. תהיי מוכנה. לבושה סקסי אלגנט. אני לוקח אותך למסעדה. מגיע לך פינוק.

מתארגן ולובש חולצה לבנה למאורע החגיגי ויוצא להביא את לילך.

מגיע לביתה עם שושנה לבנה וריחנית, נוקש בדלת וזו נפתחת .

אני מרגיש שהלסת שלי צונחת.

איזו יפה וסקסית. כל פרט במראה שלה עשוי בקפידה ומשתלב בשלמות במראה הכללי.

היא לובשת שמלה אדומה עם מחשוף נדיב, איפור עדין כמו שאני אוהב. לרגליה נעלי עקב אדומות ויפות עם רכיסה מסביב לקרסול.

"שלום אדוני." היא מחייכת אליי בציפייה, "הנאה אני בעיניך?"

"נאה מאוד." אני מביט בה בהערכה. "נאה מאוד... בואי נלך שמרתי לנו שולחן מדהים."

מגיעים למסעדה. אני שקט, קצת חושש, מזמן לא הבאתי איתי בת זוג לפה.

המסעדה הזו והבעלים זה הבית השני שלי. ולבוא לפה עם בת זוג זה כמו להביא אותה אל ההורים.

אנחנו נכנסים והמלצרית מקבלת אותנו בחיוך לבבי "בואו. השולחן שלכם שם, מול החלון." ומכוונת אותנו .

אחרי שאנחנו מתיישבים אני מזמין לי ויסקי וללילך יין אדום.

לילך נפעמת. הנוף פה אלוהי. הירח המלא מעל הכנרת מאיר אותה באור עדין ומגלה בין הצללים את סירות הדייגים שחותכות את המים השחורים.

 

המלצרית מגיעה מחויכת. "הנה אדוני, הויסקי שלך. ולך גברתי, יין לבן..."

לילך מקמטת את המצח בזעף. "זה לא מה שהזמנו." היא אומרת למלצרית בקול נוזף. ולי היא אומרת "אילו מן מלצריות הם מחזיקים כאן...!"

המלצרית מסמיקה, לוקחת את כוס היין במבט קפוא ומסתלקת משם.

אני מרגיש שהשרירים שלי מתקשחים מזעם. פתאום אני רואה את לילך באור אחר והיא לא נראית לי יפה בכלל.

"מה זה היה?" אני שואל בשקט.

היא קולטת את המבט שלי ונבהלת. פתאום מבינה את הטעות שעשתה, את הרגישות שלי לעניין הזה.

"א.. אני מצטערת.." היא מגמגמת. "לא חשבתי..."

"קומי!" אני פוקד.

אני קם ומניח על השולחן ארבע מאות שקלים, אוחז בידה בתקיפות ופוסע איתה לכיוון היציאה. שומר על מבט רגוע וצעדים נינוחים למרות הכעס שאני חש. בדרך מתנצל מול המלצרית על העזיבה הפתאומית ומתרץ זאת בכך שהקפיצו אותי מהעבודה.

מגיעים לטנדר, לילך מנסה לדבר. "רונן, תקשיב," היא אומרת, "אני לא..."

אני תופס אותה מהגרון ומצמיד אותה לפח הקר של הטנדר. "לעולם. אבל לעולם את לא דברי ככה בנוכחותי למישהי שנותנת לך שירות. מבינה? את חושבת שאת שווה יותר ממנה? מי את בכלל? מבחינתי עשית את הפאדיחה שלך וזו הפסילה השלישית שלך.נתתי לך שתי הזדמנויות לתקן. עכשיו נגמרו הדיבורים זמן העונשים."

אני מרפה ממנה, נותן לה לנשום אבל עדיין עומד מולה, מאפשר לה להרגיש את הזעם שלי. לילך בולעת את הרוק ונושמת במהירות. היא די מבוהלת ואני מנצל את המומנטום. "אומרים: אל תדון אדם עד שתגיע למקומו... ואת חושבת שאת השופטת העליונה? את ילדת שמנת מפונקת ויהירה."

נגעתי לה עכשיו בנקודה רגישה ואני יודעת את זה.

"למה אתה אומר את זה?" היא שואלת ומנסה לעמוד מולי איתנה.

"כי המלצרית המטומטמת שטרחת להסביר לי כמה היא מוגבלת מחשבתית סיימה שנה חמישית רפואה, והיא עובדת כמו כלבה בשביל לממן את הלימודים אז שתגיעי לרמה הגבוה של הילדה הזו נתחיל לדבר."

"ומה אתה?" היא מתקיפה בחזרה "גם אתה שופט אותי בלי להגיע למקום שלי!"

אני מחייך. "לאיזה מקום בדיוק? של ללמוד חמש שנים אדריכלות בטכניון ולסיים מקום שני בכיתה?"

"כן!" היא עונה בקול מתגונן. "זה דורש המון. אפילו יותר מהכוח הפיזי שלך בעבודה בבניין."

"לילך, את שוב עושה את זה..." אני מזהיר. היא מביטה בי במבט שואל, לא מבינה.

"שנה לפני שנכנסת לטכניון אני יצאתי ממנו כשסיימתי תואר בהנדסת בניין בהצטיינות יתרה." אני אומר לה. "אני בחרתי לעבוד עבודת כפיים, לא אולצתי. ואת... את מלאת דעות קדומות ושופטת אנשים לפי מראה חיצוני. זו תכונה גרועה מאוד."

לילך נראתה כמו בלון שהוציאו ממנו את האוויר. לרגע חששתי שהייתי קשה מדי בתגובה שלי אליה. אבל, לא, חשבתי לעצמי. היא חייבת ללמוד אם היא רוצה להיות איתי. אם היא רוצה להיות שלי.

נראה היה שהבטחון העצמי שלה התמוסס. מובסת, היא השפילה מבט אל הקרקע, חסרת מילים.

"הכנסי לטנדר." אמרתי בשקט

אנחנו נכנסים, היא יושבת שקטה, מחכה שאדבר.

"תראי לילך." אני אומר לה בקול רגוע. "בניגוד אלייך, אני לא שופט אנשים. זו זכותך להתנהג איך שאת מתנהגת. אבל אם את רוצה שיהיו בינינו איזשהם יחסים, לא חשוב איזה, את צריכה לשנות את היחס שלך. אני לא אסבול יהירות וגאווה."

היא מהנהנת. דמעות ממלאות את עיניה. היא מנסה לומר משהו אבל אני משתיק אותה בתנועת ידי.

"חכי. תני לי לסיים. אחד הדברים היפים ביחסי שליטה זה שאין משקעים מרירים. את הכל מוציאים ומניחים על השולחן. מטפלים בבעיה בעודה טרייה. ככה הכל מתנקה ולא נותרים משקעים. הדרך שלי לנקות את זה היא להעניש אותך. ככה אני יודע שהמסר הובן. ככה אני יודע שאת באמת רוצה להשתנות. אם את לא מעוניינת בזה, את יכולה לקום וללכת, כאן ועכשיו. אקח אותך הביתה ונשכח מכל זה. אם את רוצה להשתנות תוכיחי לי את הרצינות שלך ואת החרטה שלך. את תצטרכי לספוג את העונש שלך באהבה, בלי להתלונן ולא משנה כמה זה יכאב. האם זה ברור?"

עכשיו הדמעות זולגות ממנה ללא מעצור.

היא מהנהנת בלי מילים.

אני מנגב דמעה מהלחי שלה, מזכיר לה בזה שהיא בידיים טובות.

"אז מה את אומרת?" אני שואל חרישית, "מגיע לך עונש?"

"כן, אדוני." היא אומרת והקול שלה שקט אבל ברור.

"טוב." אני אומר. "את אכן תקבלי אותו."

אני נוסע לכיוון אתר הבניה של משפחת רובינשטיין. כשאנחנו מגיעים אני פוקד עליה לצאת.

אני פותח את הארגז של הטנדר, מוריד את החולצה הלבנה, ונשאר ללא חולצה.

היא נועצת מבטים.

חוגר את חגורת הכלים שלי עם פטיש התפסנים בצד ולוקח את התרמיל, מוציא ממנו את אקדח המסמרים.

אני מביט בלילך. הפנים שלה מעט מחווירות כאשר היא רואה את הכלי האימתני הזה שיורה מסמרים בעוצמה מטורפת הגורמת להם להנעץ בקלות בבטון ופלדה.

"מפחדת?" אני שואל

"לא אדוני." היא עונה ובולעת את הרוק.

אני אוחז בזרועה ומוביל אותה איתי. אנחנו עולים לגג המבנה.

הירח המלא מאיר את הכתלים החשופים, הברזלים וחומרי הבניה והם מציירים צלליות על הרצפה .

אני מניח את התרמיל על הרצפה החשופה, עומד מולה ושותק.

היא עומדת בשקט על מפתן הגג, לא מעיזה להסתכל לי בעיניים.

אני לוקח את תיק הצד שלה, של גוצ'י, יש לו רצועת עור יפה וחזקה. אני מנתק את הרצועה מהתיק. לילך נחרדת ומנסה לומר משהו אך למזלה עוצרת ברגע האחרון. אני מרים את ידיה מעל ראשה לצורת איקס ומלפף את רצועת העור של התיק על מפרקי ידיה.

מרים את ידיה מעל ראשה אל המשקוף העליון, שולף את אקדח המסמרים מהחגורה בזריזות ו... טאח טאח טאח. גשם של אבק ושבבי בטון ניחת עליה היא עוצמת את עיניה.

כשהיא פוקחת אותן הידיים שלה כבר מרותקות היטב אל המשקוף בעזרת המסמרים והרצועה. אני מניח את אקדח המסמרים, מסתובב סביבה.

"את היית היום כלבה רעה, את יודעת?" אני שואל

"כן, אדוני", היא עונה. "אני מתנצלת".

אני מרים את שולי שמלתה מעל מותניה. היא רועדת.

היא נחשפת מולי לראשונה מול אור הירח.

מסתובב סביבה ו... פאח, ידי ניחתת על ישבנה הלבן.

אוחחח היא פולטת אנחת כאב מהולה בעונג.

פאח , פאח עד שישבנה אדום.

"מה את?"

"אני כלבה, אדוני" היא עונה.

"ו... מה את??"

"אני מתנצלת, אדוני."

"ספרת כמה כאפות קיבלת?"

"לא, אדוני."

"קיבלת חמש עשרה מתוך שלושים. בחמש עשרה הבאות, על כל כאפה אני רוצה לשמוע אותך אומרת תודה. זכרי, אם את לא רוצה להיות פה במעמד הזה את יכולה ללכת בכל שלב. אבל הדרך הינה חד סטרית. מוכנה?"

"כן אדוני." היא עונה באומץ.

אני מצליף בה בכף ידי הגדולה. עם כל הצלפה היא אומרת תודה

פאחחחח, ההצלפה השלושים, "תודה אדוני, תודה אדוני, תודה אדוני...." היא שואגת כאילו רוצה שכל העולם ישמע את זה.

"יפה," אני אומר לה כשהכל מסתיים. "עמדת בזה בגבורה. תנוחי מעט עד שאסדר את הדברים פה."

אני מתחיל לערום בלוקים ופלטות עץ. דופק מסמרים פה ושם, יוצר ובונה סוג של שולחן. בשני צידי השולחן ממקם קורות עץ עבים.

לאחר מכן אני ניגש אליה, אוחז בידיה ביד אחת ובשניה שולף את הפטיש ומשחרר את המסמרים מהבטון כאילו היו נעוצים בחמאה .

מוביל אותה אל השולחן, משכיב אותה עליו, מצמיד את ידיה לשולחן מעל לראשה בעזרת הרצועות של התיק.

טאח טאח טאח שלושה מסמרים מהדקים אותה לשולחן. אני מחליק את האקדח לצידי גופה, טאח טאח מהדק את השמלה אל השולחן כך שהיא לא יכולה להתרומם.

אני מפסק את רגליה, מכופף מעט ומניח את העקב צמוד לקורת העץ שבצד השולחן.

טאח , מסמר מדויק מפלח את העקב הנעל בקלות ומהדק אותה לקורת העץ ומרתק את לילך סופית. טאח - גם לנעל השניה.

זורק את אקדח המסמרים הצידה, מנתק ומפיל את חגורת הכלים ממותניי.

כעת היא מונחת לפניי, פרושה. אני מביט בה בשקט כאשר אני עומד בין רגליה.

לאחר זמן מה שולח יד לערוותה, ומעסה את דגדגנה מעט היא נאנחת מעונג ומתפתלת על השולחן.

אני שולף את אולר הלדרמן פותח את הלהב המנצנץ. "אל תזוזי ואל תנשמי. מובן?"

"כן אדוני." היא עונה ברטט.

היא עוצרת את נשימתה ואני מעביר את הלהב החד לאורך שמלתה פותח אותה מולי כמו ספר. החזיה נחתכת גם ושדיה משתחררים מכלאם.

מביט בעיניה, הן מתחננות קח אותי, תבעל אותי.

הגיע הזמן, אני חושב לעצמי וכל האנרגיות שהצטברו בתקופה האחרונה זורמים כמפל לאורך עמוד השדרה אל הזקפה שמאיימת לקרוע את כפתורי הג'ינס.

אני פורם את הכפתורים, משחרר את האיבר מולה. היא מתרגשת, נושמת במהירות .

מתחיל לחדור לתוכה לאט לאט, היא מתפתלת על השולחן, מקשיתה את גבה, שריריה נסגרים סביבי בזמן החדירה עד שכולי בתוכה. חום גופה ורעידותיה מטריף אותי.

"את שלי, לילך?" אני שואל כשאני בתוכה ואנו מחוברים בנפש ובגוף.

"כן, אדוני!"עיניה נוצצות כיהלומים.

"אני שמח." עונה, אוחז ברגליה ומתחיל לנוע קדימה אחורה בכוח ובטירוף ולהביא אותה לאורגזמות אחת אחרי השניה. אנחנו מתנשפים ומזיעים והנה אנחנו קוצרים את האורגזמה השלישית שלה. היא צורחת לשמיים ואני כבר על הקצה שולף את איברי ומתיז על בטנה ועל שדיה את מטעני הרב.

זרמים עוברים בכל גופי עם הגעת הפורקן, רואה אותה מחייכת אליי.

אני מלטף את רגליה , את ערוותה , וממשיך לגופה המכוסה בזרעי, מורח אותה ואת שדיה כמו מושח אותה למלכה. מרגיש אותה רועדת מהמגע.

"אדוני?" היא מביטה אליי,

"ששש.." משתיק אותה, תקשיבי לשקט שאחרי הסערה.

ובאמת כל חיות הלילה נאלמו דום. אפילו הצרצרים כאילו מחסירים פעימה. לוקח את הפטיש ומשחרר את ידיה.

לאחר מכן משחרר את נעלי העקב שלה ממוטות העץ כאשר המסמר עוד תקוע בהם.

מרים אותה אליי, חתיכות בד נקרעות משמלתה ונשארות ממוסמרות על השולחן.

אני מחבק אותה ומנשק אותה נשיקה עמוקה מלאת חום תאווה ואהבה.

היא מתמסרת אליי, גופה רפוי ורגוע. אני מערסל אותה בזרועותיי, מרים אותה ויוצא מהאתר של משפחת רובינשטיין.

מניח אותה בטנדר כבר חצי רדומה ואז עולה לאסוף את שאריות בגדיה מהגג ואת הציוד שלי.

השחר מפציע והריאות מתמלאות באויר המיוחד של לפנות בוקר.

כשאני מגיע חזרה לרכב אני רואה אותה ישנה, על פניה נסוך חיוך עדין. אני נושק לה ברגות על המצח ויוצא לדרך.

כשאנחנו מגיעים לדירה שלי אני מכניס אותה פנימה, משכיב אותה במיטה ומכסה. "לילה טוב, גורונת קטנה." אני לוחש לה ויוצא לקבל את השמש ביום חדש.

המשך יבוא .....

פרק יב'

 

 

אני מביט בלילך ישנה. היא מכורבלת בין הסדינים שלי, שליווה ויפה. אני אוהב את המראה הזה.

בשקט יוצא וסוגר את דלת חדר השינה. אני מפוצץ באנרגיות, כנראה כבר לא אלך לישון היום.

אני מבשל קפה שחור חזק עם הל ויושב במרפסת להנות מהשמש העולה. תוך כדי כך שולח למוחמד הודעה שהיום אנחנו ביום חופש.

כשהשמש מסיימת לצבוע את השמים בורוד, ומתחילה במסע הסינוור שלה, אני מתקלח, מתארגן ויוצא לסידורים של יום שישי .

 

אני אוהב להסתובב בשוק. יש אוירה יותר חברית יותר ויותר משעשעת מאשר בסופר, והצבעים והריחות יוצרים מחול מסוג אחר.

 

עכשיו משסיימתי את הקניות הרגילות, הגיע הזמן לקנות ללילך בגדים, אחרי שהשמדתי את בגדיה בסשן באתר הבניה.

הייתי מעדיף ללכת איתה ביחד לשופינג. זה כיף. אבל הפעם אפתיע לבד.

 

נכנס לחנות של לבני נשים. בעלת הבית של החנות, רוזה, לא נמצאת היום. נשגע קצת את המוכרת.

 

"שלום לך, במה אפשר לעזור?" המוכרת שואלת.

"אני מחפש סט סאטן במידות האלו," אני משיב לה, "משהו סקסי ונוח."

היא מפנה אותי לפינה הרצויה ואני בטבעיות בודק, ממשש, פוסל גזרה שלא תהיה נוחה לטעמי.

המוכרת מופתעת. "מאיפה הידע הזה? אתה בקטע של ללבוש בגדי נשים?" שואלת בהתגרות.

אני מישיר אליה מבט ובחיוך ממזרי עונה "הרבה יותר גרוע מזה."

עיניה נדלקות.

אני מוצא את הסט המתאים- סגול יפה עם עיטורי תחרה שחורים, מתאים לו ירכונים שחורים וחגורת ביריות תואמת וחלוק סאטן .

משלם ומודה למוכרת שמנסה לסחוט פלירט אחרון. "אולי תבוא מתישהו ותעזור לי לבחור סט? יש לך טעם טוב."

מחייך ולפני שאני מספיק לענות אני שומע קול מוכר. "הנה הילד שלי!"

מסתובב אל החיבוק החם של דודה שלי. "דודה רוזה, מה שלומך? התגעגעתי."

המוכרת פותחת עיני עגל, לא מבינה מה קורה.

דודה שלי מתחקרת אותי בדרכה הישירה ומבינה שיש לי מישהי. ואחרי עוד כמה מילים חמות היא שולחת לי לדרכי לא לפני שהיא מוציאה ממני הבטחה לבוא בפעם הבאה יחד איתה.

"אני אבוא, דודה", אומר בחיוך ויוצא לדרכי.

אני מסתובב בין החנויות, מוצא לשמחתי בדיוק את אותה נעל אדומה ויפה ואת אותה השמלה שגזרתי לה אתמול.

אחר כך אני חוזר הביתה. הגורה הקטנה ישנה עמוק עמוק.

אני מסדר את הלבנים במקלחת ושם פתק על המיטה. "בוקר טוב גורה קטנה. תקומי תתקלחי. יש לך בגדים מוכנים במקלחת. תסיימי ובואי למטבח. ארוחת הבוקר מוכנה."

 

אני מסיים להכין את הפנקייקים לבוקר וכבר מעמיד סירים לבישולים של שבת. מטבוחה חריפה מתבשלת על אש קטנה. דגים במחבת. והלחם כבר בתנור.

"בוקר טוב אדוני," שומע מאחורי.

אני מסתובב ומביט בה.

לעזאזל, יש לי טעם טוב בנשים ובלבוש, חושב לעצמי.

 

"בוקר טוב, גורה סקסית." ניגש אליה אוסף אותה בזרועותי ונותן לה נשיקה עמוקה וסוחפת.

העיניים שלה אש והחיוך שלה קורן.

 

לאחר שמסיימים את ארוחת הבוקר אני קורא לה. "בואי גורונת, שבי לידי."

היא מתישבת על הרצפה לרגליי. הכניעות באה לה בצורה כל כך טבעית שזה מרשים.

 

"אתמול היית כלבה רעה מאוד וקיבלת עונש, נכון?" אני שואל אותה.

"כן, אדוני," היא עונה ומשפילה מבט.

 

ובכן, זה היה רק העונש הפיזי והמיידי. כעת אנו עוברים לשלב החינוך.

היא מביטה בי מבולבלת, ממתינה.

"במוצ"ש בשעה שבע בערב," אני ממשיך, "תהיי לבושה בטייץ סקסי שחור עם חוטיני מתחת וחולצה שחורה. רצוי עם נעלי ספורט. אני אבוא לאסוף אותך."

 

לאן נלך, אדוני? היא שואלת.

"יש לך משמרת בתור מלצרית. במסעדה שהיינו בה."

"מה ???" היא המומה, "לא אדוני! בבקשה לא! אני לא יודעת למלצר....!"

אני מביט בה ושותק. היה יותר מידי לא במשפט הזה.

היא מייד מתנצלת ומחבקת את רגליי.

"גורה טובה," מרים אותה אליי. "לכי תתארגני ואקח אותך לביתך."

 

אנחנו מגיעים לפתח ביתה. היא מביטה בי. "אדוני...תודה רבה. על הכל."

"על לא דבר, גורונת." אני נושק לה על מצחה. "תודה גם לך. את משמחת אותי."

אני כמו נזכר במשהו ומוציא חבילה קטנה מהכיס. "הנה, הבאתי לך עוד משהו מחנות הצעצועים שלי. כשתלכי למשמרת מחר במסעדה, אני רוצה שזה יהיה בתוכך."

לילך לוקחת מידיי את החבילה ופותחת אותה. "מה זה, אדוני?"

"אלו הם כדורים סיניים. את מחדירה אותם כמו טמפון לנרתיק והולכת איתם..." אני שוב נושק לה והיא משיבה לי חיבוק ונשיקה לוהטת. קשה לה להתנתק אבל לבסוף היא נפרדת ממני ונכנסת פנימה.

 

בדרך הביתה אני חושב לעצמי שזה הולך להיות קשה מחר. היא עלולה אפילו להשבר, אבל מנקודת האפס הזו נוכל לצמוח ביחד. או שהיא תברח ותעלם. גם זו אפשרות.

 

מגיע מוצ"ש. אני עוצר מול ביתה והיא מיד יוצאת.

מחבק ומנשק אותה ארוכות נשיקה מלאת נוזלים ותאווה.

מביט בעיניה. "מפחדת?"

"כן, אדוני." היא עונה .

"זה בסדר לפחד. בואי נזוז." .

כשאנחנו מגיעים למסעדה, אני עוצר לה בכניסה. "קדימה, גורונת." אני שולח אותה. "אני סומך עלייך. בחצות, כמו סינדרלה, תחזרי לפה לרכב אליי."

פתאום אור ניצת בעיניה. "כן, אדוני. תודה, אדוני."

היא יוצאת מהרכב, מביטה בי בשקט. היא מפוחדת.

"אגב, איך הביצים הסיניות?" אני שואל כבדרך אגב.

"מרטיטות. כולי רטובה, אדוני..." היא מחייכת. המטרה הושגה.

"יופי." אני מחייך אליה. "קדימה לעבודה."

 

היא נכנסת ואני תופס לי פינה על גבעה המשקיפה למסעדה.

אני די מרחם עליה- זה לא הולך להיות לה קל שם. אני מכיר את הצוות, הם מיד יזהו את ילדת השמנת שהיא ויתעללו בה. אני מחניק דחף לרדת לשם ולקחת אותה אליי, את הגורונת המבולבלת שלי, לחבק אותה ולשמור עליה.

זה אולי קשה, אבל זה לטובתנו.

 

השעה חצות מגיעה ואני מול המסעדה, רואה אותה יוצאת ונפרדת מהצוות. היא מתקרבת אליי, נופלת לזרועותי ומתחילה לבכות.

אני מחבק אותה אליי בלי מילים. נותן לה להרגיש שאני שם בשבילה להכיל איתה את כל הקשיים.

"תוציאי הכל, גוורונת שלי. תוציאי הכל."אני לוחש לה.

דקות ארוכות של בכי בזרועותיי עוברות כנצח. "גם לי היה קשה, גורונת..."

כשהיא שומעת את זה היא מחייכת ונמסה לתוכי אנחנו מתנשקים בלהט.

 

"אני יכולה לומר לך משהו, אדוני?"

"כן, גורנת."

"אני חרמנית כל כך! הרטט בתוכי והמחשבות עלייך הטריפו אותי כל המשמרת!"

"אם ככה," אני צוחק "תכנסי כבר לאוטו וניסע."

 

אנחנו נוסעים, לא הביתה אלא לשביל עפר היוצא מהעיר אל מבצר צלבני הרוס המשקיף אל הכנרת.

 

המבצר בנוי בצורת בזיליקה קלאסית עם שתי שורות עמודים העומדים בחורבנם והאפסיס, רחבת המזבח, פונה לכנרת.

אנחנו נכסים בצעד זהיר עד שעולים מעל למזבח והנה הכנרת לרגלינו.

היא נפעמת.

אני נצמד אליה מאחור, מחבק חזק, נושק לעורפה, שולח יד במעלה ישבנה ו...פאח, הצלפה לישבן.

אנחה נפלטת מפיה ואפשר להרגיש את הדם זורם בעוד אני מחמם את ישבנה עם ידי בספנקינג מדוייק ועוצמתי .

אני מקלף מעליה את החולצה והחזייה וזורק אותם הצידה על אבני המבצר.

אני חופן את שדיה כשאני נצמד אליה מאחור. היא מצמידה את ישבנה אל זקפתי הנעולה במכנסיי.

גונחת. "כן, אדוני....! עוד אדוני!"

"מה את רוצה, גורונת?" הקול שלי צרוד מתשוקה.

"שתזיין אותי, אדוני, תזיין אותי חזק!"

"אמממ..." זז ממנה מעט. "לא למדת איך מבקשים יפה? אולי את צריכה עוד משמרת במסעדה בשביל ללמוד את זה..."

"בבקשה, אדוני. בבקשה! סליחה! בבקשה, תזיין אותי! בבקשה..."

אני מסובב אותה אליי בכוח ומשתיק אותה בנשיקה.

מתכופף ומקלף את הטייץ ואת תחתוניה.

משכיב אותה על חומת המבצר מול הכנרת.

מלקק ויונק את דגדגנה בטירוף.

היא גומרת בעוצמה רבה. אני ממשיך לענג אותה אוראלית ותוך כדי שולף את הביצים הסיניות מתוכה.

היא גומרת ברטט מטריף.. אני רואה אותה מתפתלת וגומרת לאור ירח ואני נטרף ומרגיש כאילו כולי בוער מאנרגיות .

פותח את מכנסיי ומשחרר את זקפתי אליה כמו חיית טרף .

מרים את רגליה וחודר אליה בכוח עמוק עמוק.

היא שואגת לשמיים. "אחחחחח כןןןןןןן. תזזיייייןןןןן אותי חזק, אדוני! בבקשה! בבקשה!

ואני מתחיל לזיין אותה בקצב, להרגיש את הרטיבות שלה עוטפת אותי.

היא גונחת ופתאום אומרת: "תזיין אותי חזק, אדוני... אני הזונה שלך."

אני יוצא ממנה בבת אחת ומסובב אותה על הבטן. פאח פאח פאח אני מצליף בה בישבן בעוצמה רבה. אחר כך אני מרים אותה ואוחז בצווארה ."את לא זונה של אף אחד! מובן?! את גורה, את כלבה, אבל לא זונה!"

היא נראית מבולבלת.

אני לוחץ על כתפה ומוריד אותה על ברכיה עד אשר זקפתי נמצאת למול פיה.

"מה את?" אני שואל אותה בקול חמור. "אני גורה, אדוני." היא מתנשפת.

"של מי את?" אני ממשיך לשאול.

"שלך, אדוני, רק שלך, אדוני."

"ומה את רוצה, גורונת?"

"אני רוצה למצוץ לך. בבקשה, אדוני."

אני מתכופף ומנשק אותה.

"קדימה, גורונת."

היא מתנפלת על איברי כמו מוכת טירוף מלקקת ויונקת

אני גונח מעונג, מרגיש גם קצת על סף הטירוף.

אני מרים אותה ומשכיב אותה על החומה מול הכנרת. חודר אליה בעוצמה כשהיא מכופפת מולי, היא גונחת בטירוף וכאשר ידי ניחתת על ישבנה היא גומרת בעוצמה שמשתיקה את להקות התנים שלמרגלות המבצר.

אני מוציא ממנה את איברי רגע לפני השפיכה ומתיז את מטעני על גבה.

אנחנו מתנשפים שנינו והתנים עוד דוממים כאילו הלכו לאונן בעצמם מרוב התאווה המורגשת באויר הלילה.

אני מורח את מטעני על גבה כאילו מסיים את מה שהתחלתי על גג בית משפחת רובינשטיין- משיחתה לנסיכה. היא מתפתלת מעונג.

"קומי גורונת." אני מצווה עליה ברכות.

היא קמה אלי עם חיוך נוטף תשוקה. אנחנו מתנשקים ארוכות.

מתארגנים ונכנסים לרכב . רגע לפני שאני מניע את הרכב התנים חוזרים ליילל. אני מחייך אליה. "כנראה שגם הם נהנו..."

היא צוחקת צחוק משוחרר ושמח והצחוק שלה מדבק. תך שניות שנינו מתפתלים מצחוק ולא מצליחים להפסיק. כשאנחנו נרגעים סוף סוף אנחנו מתנשקים שוב ארוכות ואז סוף סוף מצליחים לנסוע הביתה.

בפתח ביתה אני מדמים את המנוע. "לילך חמודה, את גורה טובה."

"תודה, אדוני." היא זורחת אליי.

"יש לי עבודה מחוץ לעיר ביומיים שלושה הקרובים. יהיה לך מספיק זמן לכתוב את מחשבותייך מסוף השבוע האחרון. אני מצפה לקרוא את המכתב."

"כן, אדוני...." היא מניחה את ידה על כף ידי ומשלבת את אצבעותיה באצבעותיי. "ואני כבר מצפה לגמור.. אהההה... לסיים לכתוב אותו."

"את מאוננת כשאת כותבת, לילך?"

"כן, אדוני," היא עןנה בביישנות.

"יופי. להבא תרשמי את זה גם. אחרת אני אכעס."

אני נושק לה בפעם האחרונה והיא יוצאת מהרכב בחוסר רצון, שולחת מבט תאוותני אחרון ונכנסת לביתה.

ליל מנוחה .....

 

פרק יג' לילך.

 

חוזרת הביתה אחרי המשמרת בתור מלצרית ואחרי סקס אלוהי במבצר מחוץ לעיר .

איך לא הכרתי את המקום הזה לפני...

נכנסת להתקלח. מהר מאוד זרם המים החמימים מוצא את דרכו לערוותי המשוועת למגע.

אני מענגת את עצמי וגומרת מהר משחשבתי.

אני כלבה חרמנית, חושבת לעצמי ובאותו רגע מבינה שאפילו במחשבותי אני כלבה, בלי שרונן יהיה לידי ושוב שטף של חרמנות עולה ומציף אותי. ממשיכה לענג את עצמי וגומרת באנחות מטריפות.

הרגעים האלו בבית אחרי שאני נפרדת ממנו הם הכי קשים. כמו נרקומן שנמצא ב"קריז", הגוף שלי צמא לריגוש ולמגע .

אני מגלה את עצמי ואת גופי מחדש. זה נעים אבל גם מבלבל.

אחרי המקלחת הגיע הזמן לכתוב את מה שביקש אדוני.

בתחילה כל כתיבה כזו הייתה מתישה. היום אני מתמסרת אליה לחלוטין, כמו מדיטציה. וזה מטריף אותי לקרוא את עצמי בסוף.

לא האמנתי שאיחשף ככה מול מישהו.

לוקחת נשימה עמוקה ומתחילה .

רונן, אדוני היקר,

הימים האחרונים היו מסעירים ברמות שלא הכרתי בחיי.

אני רוצה להקדים ולומר תודה.

ביום חמישי, כשהתארגנתי לצאת למסעדה חשבתי על כל פרט. אני יודעת שאתה בוחן הכל גם בלי לומר והיה לי חשוב להרשים אותך.

הדליקה אותי המחשבה שאטריף אותך עם השמלה האדומה וחשבתי אולי להחדיר לעצמי את הפלאג האנאלי אבל לא ידעתי איך תגיב להגדלת הראש הזו אז ויתרתי.

הייתי בעננים כשהגעת והבטת בי במבט מלא חום וחרמנות ולאחר מכן כשיצאנו מהמסעדה בפתאומיות והצמדת אותי לפח הקר של הטנדר רציתי לקבור את עצמי. איך פישלתי? איך הרסתי ערב כזה שהיה יכול להיות מדהים?

כשהסברת לי במה חטאתי, הרגשתי קטנה. רציתי לכפר על זה אבל לא ידעתי איך .

העונש שקיבלתי באתר הבניה היה עוצמתי בטירוף. הרגשתי את הכח שלך עליי וחייתיות מתפרצת אבל היית בשליטה וסמכתי עליך.

דוקא הידיעה שאתה כל כך חזק ויכול לעשות בי כרצונך...זה הטריף אותי עוד יותר.

הכאפות המדויקות שהנחתת על ישבני, החיתוך של השמלה,

והחדירה שלך אליי.

אוי החדירה שיחלתי לה כבר זמן מה .

( עכשיו אדוני אני מאוננת ).

הרגשתי שאני מרחפת באויר. רציתי לחבק אותך אבל הייתי קשורה.

שכבתי מולך עקודה וכנועה, לא היית צריך ממש לקשור אותי. גם ככה האיבר הקשה שלך שלט בי באותם רגעים.

כאשר גמרת אדוני אחרי שלוש אורגזמות שלי ומרחת אותי במטען שלך הרגשתי כמו מלכה, לא כמו כלבה.

כמו המלכה שלך- לצידך ומתחתיך .

הבוקר שלמחרת היה מדהים.

אני עכשיו לובשת את הסט שקנית לי הוא יפהפה.

חייבת לשאול: מאיפה יש לך את ההבנה בלבני נשים?

המחשבה שאולי לקחת איתך חברה לקניות מעלה בי רגשי קנאה עזים שאני לא מכירה.

אני רוצה גם ללכת איתך לקניות...!

בוקר שישי היה חלומי אדוני, הכנסת האורחים שלך השאירה אותי בפה פעור. חשבת על הכל.

אתה מלך .

כשסיפרת לי על החלק השני של העונש הרגשתי כי חרב עלי עולמי אבל הייתי חייבת לעמוד בשיעור הזה. לחשוב שעכשיו אותה אחת שרדיתי בה הולכת להיות המנהלת שלי לערב אחד... הגלגל הזה הסתובב לי מהר מידי. אף פעם לא עבדתי במלצרות. אתה צודק אני ילדת שמנת וההורים תמיד אמרו לי: את לא תעבדי במלצרות. זה לא בשבילך. אולי בגלל זה היה לי קשה.

כשנכנסתי למשמרת הרגשתי כל כך קטנה אבל יחד עם זאת, הכדורים הסיניים גרמו לי לבלבול ולרטיבות בלתי נשלטת. זה הרגיש כמו גמד קטן שיושב שם ומשחק לי בנקודת הג'י, נוגע לא נוגע. ואני בכלל באמצע של לקחת הזמנה מלקוחה נודניקית...

כן, נודניקית כמו שאני הייתי...

כולי דמעות עכשיו, אדוני. אני מפנימה, אני מבינה.

אני מתנצלת אדוני.

הייתי כלבה לא מחונכת. תסלח לי בבקשה.

(נרגעתי במשך כמה דקות. כל הרגשות צפו ועלו וכעת אמשיך בכתיבה).

הלקוחות היו קשים איתי ובאמת הייתי מלצרית גרועה. בכיתי את נשמתי בשירותים אבל כלפי חוץ לא נתתי לאף אחד לראות אותי נשברת. עד שהגעתי אל זרועותיך. חיכיתי לך. כמו סירה בים סוער המחפשת נמל ומגדלור.

ואתה היית שם , איתן כמו צוק ובו זמנית רך ומכיל בצורה שלא הכרתי.

הניגודיות שאתה מלא בה אדוני מדליקה אותי. זה גורם לך להיות לא צפוי. אבל הידיעה שיש לך עקרונות חזקים נותנת לי את הבטחון לסמוך עליך בעיניים עצומות.

ולהתמסר. פשוט להתמסר .

זה כיף אדוני .

זה משחרר. זה שיחרר אותי מכבלי המוסכמות החברתיות שהייתי כבולה אליהן.

התחלתי לאונן. אני מגלה את גופי מחדש. גיליתי אפילו שאני נהנית מגירוי אנאלי שזה היה הטאבו (אני מתרגשת אדוני). מי היה מאמין שלילך הנסיכה של הכיתה תסתובב עם פלאג אנאלי בעבודה...

כשהגענו למבצר על ראש ההר זה היה מדהים. זיינת אותי בכוח הרעדת אותי והאדמת את ישבני זה היה מדהים. זרמים עוברים בי כשאני נזכרת איך כופפת אותי מעל המזבח של המבצר ופשוט דפקת אותי בכוח. סלח לי על הבוטות אדוני . אבל כן דפקת אותי ואני נהנית להיות הכלבה שלך שאתה דופק ובועל אותה ככה. זה היה מחשמל!

אבל אדוני , אמממ . תסלח לי אם אני אומרת מה שלא צריך, אבל אמרת לי לספר פה הכל, כולל מה שעובר לי בראש. ביאס אותי שלא גמרת בתוכי. אמרתי לך שאני עם גלולות ועשיתי בדיקות וגם אתה... אז למה אתה לא נותן לי להרגיש אותך מתפרץ בתוכי?

אני נעשית חרמנית שוב. וואו!

לסיכום אדוני, אני מחכה לפגוש אותך שוב וכבר מתגעגעת.

הגורה שלך

לילך , אדריכלית .

מנהלת משרד אדריכלים יוקרה בע"מ.

מביטה שוב בכתוב , זרמים של ריגוש ושל פחד עוברים בי , משאירה את בלוק הכתיבה על השולחן .

נכנסת למיטה ומענגת את עצמי. חושבת על רונן, מחייכת ונרדמת.

קמה מוקדם .

מביטה על הטלפון באכזבה. אין הודעה ממנו.

מתארגנת, מתייפיפת ויוצאת לעבודה. על מפתן הדלת מחכה שושנה, מונחת על חבילה.

מה הקטע שלו עם שושנים? חושבת . יש לה ריח משגע .

נכנסת לבית כמו ילדה מתלהבת .

פותחת את החבילה .

יש חפיסת שוקולד , בקבוק ויסקי ושני כוסות.

ומכתב .....

 

 

 

פרק יד' לילך .

אני מתיישבת בסלון, מריחה שוב את השושנה הלבנה שהוא השאיר עם החבילה.

מחייכת לעצמי ומרגישה פרפרים בבטן.

פותחת את המכתב באצבעות להוטות...

בוקר טוב גורה קטנה שלי,

בשעה שתקראי את המכתב הזה אני אהיה באזור מדבר יהודה.

אני איעדר כנראה לשלושה ימים ואהיה באזור עם בעיית קליטה, אז לא נוכל להיות בקשר.

יש לי עבודה בחווה של חברים.

אז כדי שיהיה לך שבוע מתוק הבאתי לך חבילת שוקולד.

את בקבוק הויסקי והכוסות שימי בצד. היום שלהם יגיע.

בקשה לי אלייך.

בתוך המעטפה של המכתב יש מפתח.

זה המפתח לדירה שלי. אני רוצה שתשאירי לי שם את המכתב שכתבת לי.

יהיה לנו שבוע של ניתוק... אני יודע שנפשך סוערת עלייך ואולי זה לא יהיה קל. גם אני מרגיש את הסערה הזאת...

יש לנו חוויות לעכל ורגשות לעבד.

אבל אולי יש בזה משהו חיובי כי הרי עם כל ההתרגשות הזו בטח יש לך גם חששות ופחדים ולפעמים המרחק מחדד אותם ואפשר להתמודד איתם טוב יותר אחר כך.

מצפה לראותך בקרוב. עם החיוך המדהים שלך.

רונן

הלב שלי דופק.. הוא כל כך צודק.

יש לי בפנים את הקול הקטן הזה שלוחש לי שהשתגעתי, ושזה מטורף ולא בשבילי.

ההתרגשות הענקית הזו משתיקה אותו רוב הזמן, אבל הוא לגמרי שם.

הוא אדון טוב, חושבת לעצמי .

לוקחת את המכתב ואת המפתח ויוצאת לדרכי.

לאחר יום עבודה שהיה מאוד פורה עם לקוחות חדשים ופרויקטים חדשים אני מגיעה אל הבית של רונן.

נעמדת בדלת. חוששת להכנס או אולי מתרגשת.

לוקחת נשימה עמוקה, מסובבת את המנעול ונכנסת בצעד אמיץ.

הדירה אפופה בריח שלו. אני שואפת אותו בערגה... הריח מזכיר לי את התשוקה שהוא מעורר בי.

הציורים דוממים על הקירות, עכשיו אני מבינה מה הנשים בציור מרגישות.

אני נזכרת בסשן בירדן בו הוא קשר אותי לראשונה. בתחושה המיוחדת הזו של מסירת השליטה והשקט שבא בעקבותיה.

מרגישה רטט מלמטה שעולה לבטן ורטיבות שמתחילה לבצבץ...

אוי, אני גורה חרמנית . נוזפת בעצמי. חכי עד הבית.

אני מניחה את המכתב ליד המחשב. מרימה את ראשי וקולטת תיקיה שרשום עליה רונית.

ועוד תיקיה לידה. לילך .

עיניי נפערות. מה? למה הוא צריך תיקיה? האם אני עוד אחד מהכיבושים שלו? פתאום אני מרגישה נעלבת ונבגדת.

אני פותחת את התיקיה ששמי עליה, הידיים שלי רועדות. אני מדפדפת בה ורואה את המכתבים שכתבתי לו וצמוד אליהם מכתבי תגובה חתומים במעטפות.

אני מבולבלת, נלחמת בדחף לפתוח אותם ולקרוא מה יש בהם.

מגיעה לדף האחרון מביטה בו ומרגישה צמרמורת של התרגשות חוצה את גופי מקצה לקצה.

זו אני!

זה הציור שלי. זה שאני מצויירת בו קשורה עם כיסוי עיניים והמקל שמפסק בין הרגליים.

אוחחחח היד נמשכת אל מתחת לשמלה מזיזה את התחתון ומענגת את עצמי לדעת.

גומרת בעוצמה, במהירות לא מובנת.

מניחה את הדפים ונושמת עמוק. המון רגשות מבולבלים מציפים אותי.

האיש הזה... נוגע בי במקומות הכי עמוקים, הגוף שלי מגיב אליו בעוצמה. אבל יש פה גם ויתור על משהו... מעולם לא דימיינתי שאהיה האישה הקטנה והכנועה שאני הופכת להיות לידו. אולי זה לא בסדר? לאן עוד נגיע? האם אני לא מאבדת את האישיות שלי ככה? האם אני מוכנה לעסקת חבילה הזו?

 

בסערת רגשות אני מסדרת את התיקיה שלי, מחזירה אותה למקום ומתכוננת כבר לצאת מהדירה, אבל התיקייה של רווית צדה את עיניי.

אני יודעת שאסור לי לקרוא אבל פתאום כבר לא אכפת לי. מה הוא חושב לעצמו? שאנחנו חפצים?

אני חייבת לדעת איך נראה סוף הסיפור שלהם. אולי אצליח ללמוד מזה גם על הסיפור שלנו.

אני פותחת את התיקייה. כמו בתיקייה שלי, גם בתיקייה של רונית יש מכתבים שהיא כתבה לו. אני קוראת אותם אחד אחד ושוקעת בהם. התיאורים שלה מפורטים וסקסיים להחריד. ממכתב למכתב הם נעשים יותר ויותר קינקיים. אני מסמיקה אבל באיזשהו מקום בתוכי מייחלת להיות שם בעצמי.

רצף המכתבים נקטע בשלב מסוים, ללא הסבר. זה נראה כאילו הקשר ביניהם הסתיים בבת אחת.

המוח שלי מייד מנסה להריץ תסריטים. מה קרה שם? הוא זנח אותה? אחרי כל ההתמסרות שלו?

אבל זה לא נראה שהיא נפגעה ממנו... להיפך, הם חברים טובים.

אז מה קרה שם?

התיקייה של רווית לא קידמה אותי במיוחד.

שאר הדפים שיש שם הם ציורים מדהימים שלה בכל מיני תנוחות. שוב מרגישה את הגירוי נבנה בי מלמטה...

זה רק מוסיף לבלבול שלי.

חבל שרונן לא כאן. חושבת לעצמי. הייתי רוצה לשאול אותו על כל זה.

אבל אפילו הודעות אי אפשר לשלוח אליו וגם לא לקבל.

שבוע זה יותר מדי זמן, אני חושבת במרירות. ושוב מרגישה כעס כלפיו. מה הוא חשב לעצמו?

פתאום מתחשק לי לגרום לו להרגיש את מה שאני מרגישה. אין בעיה. גם אני יכולה להעלם בלי אזהרה מראש.

תוך כדי שאני יוצאת מהדירה שלו אני שולחת הודעה לשיר, החברה הכי טובה שלי. היא תמיד מנסה לפתות אותי לרדת איתה לאילת ותמיד אין לי זמן.

עכשיו הגיע הזמן לעשות את זה.

שיר מגיבה מיד בצלצול. היא צווחת לי באוזן את הסכמתה המאושרת ואנחנו מסכמות את כל הפרטים. בעוד יומיים- אילת לשבוע.

רונן יחזור ולא ימצא אותי כאן. הוא יבין שאני לא כל כך קלה להשגה ושאולי הוא צריך להתאמץ קצת יותר.

ובינתיים אני אעשה חיים משוגעים.

ההחלטה והביצוע משקיטים לי קצת את הבלבול. חוזרת להרגיש קצת כמו לילך של לפני רונן וזה עושה לי טוב.

פתאום אני לא מבינה איך נהייתי ברגע כזה סמרטוט כנוע.

אני חוזרת הביתה מאבדת באחת שמונה סנטימטר גובה כאשר חולצת את נעלי העקב ומשאירה שובל של בגדים בדרך למקלחת.

אני נכנסת מתחת לזרם החם, נוגעת בעצמי כמו שלא נגעתי בחיי. מרגישה חזקה ומינית.

אולי רונן הוא גבר שמחפיץ נשים אבל הוא מחרמן בטירוף, צריך לתת לו את הקרדיט על זה.

אני ממוללת את פטמותיי, מושכת קצת, מעסה את שדיי בחוזקה. מחליקה את ידי לאורך כל גופי מרגישה זרמים של עונג של אנרגיה.

מחליקה אצבע לפתח האחורי, משחקת מעסה ומענגת שם בזמן שהיד השניה ממלטפת ומענגת את החלק הקדמי.

זה גורם לי לפלוט אנחות תאווה קולניות.

מרגישה זרמים בכל הגוף וצורך עז למשהו... אני דוחפת אצבעות פנימה במאמץ להשביע את הצורך הזה. נזכרת ברונן ובאיברו הזקור וזה גורם לי להשתוקק עוד יותר.

זרם של עונג עולה במעלה עמוד השדרה,

שתי הידיים מענגות את הגוף בעוצמה. אני גונחת והאורגזמה עולה ועולה ומציפה אותי עד שאני לא מסוגלת לעמוד יותר. אני נופלת לרצפת המקלחת, מתנשמת ומתנשפת.

המים זורמים עליי ושוטפים את להבות האורגזמה. כשהן דועכות הדמעות מציפות אותי.

מה קורה לי?

אני כל כך מתגעגעת אליו

כל כך מבולבלת ממנו

איך אדע מה נכון?

ואם הוא אי פעם יידע שקראתי את התיקייה של רונית הוא לא יסלח לי. מעלתי באמונו...

אני יוצאת מותשת מהמקלחת. מביטה בבקבוק הויסקי שהוא הביא לי בבוקר ושוב נעצבת.

אוי רונן... מה עשית לי?

אני מתכרבלת על הספה ולבסוף, למרות כל המחשבות, נרדמת.

 

פרק יה ' לילך .

עברו יומיים מאז הביקור בביתו של רונן. אני לא ישנה טוב בלילה, ההתלבטויות והספקות מוציאים אותי מדעתי.

אני נעה בין כעס נוראי עליו ותחושת השפלה עצמית על כך שהייתי כה תמימה וטפשה לבין כמיהה מטורפת להרגיש שוב את כל מה שהוא גרם לי להרגיש.

כמה חבל שהוא לא זמין. אם היינו יכולים לדבר על זה, הערפל אולי היה מתפזר.

מחר אנחנו אמורות לנסוע לאילת. אני אמביוולנטית גם לגבי הנסיעה אבל לא אומרת כלום לשיר.

כל הלילה שלפני אני מתהפכת במיטה ולא מצליחה להרדם מרוב מחשבות.

האם אני טועה? ומה באמת אני מרגישה? חוסר הוודאות מטריף אותי.

 

צפירה מבחוץ. שיר מגיעה לאסוף אותי ואני מוכנה. יוצאת אליה, הפרצוף שלה מופתע. "מה? איך זה שאת מוכנה בזמן? עשרים שנה אנחנו חברות ותמיד איחרת. את מרגישה טוב?"

אני מחייכת במסתוריות, אם רק הייתה יודעת איזה גורה טובה ודייקנית הפכתי, היא הייתה מתחרפנת.

אנחנו יוצאות לדרך וכבר אני מרגישה טוב יותר. אילת עם הקלילות שלה אולי תצליח לפתור לי את כל הספקות.

כשאנחנו יוצאות מהרחוב, ליבי מחסיר פעימה. זה לא יכול להיות, חושבת לעצמי ואומרת לשיר שתיסע לאט. הטנדר של רונן חונה ברחוב!

פאק. כולי זרמים לא מובנים, כמו ילדה שתפסו אותה גונבת סוכריה.

כשאנחנו עוברות את הטנדר, אני רואה את רונן יוצא עם שושנה אדומה מחנות הפרחים.

אני מבולבלת קצת. הוא היה אמור לחזור רק הערב או אפילו מחר...

הדחף המיידי שלי הוא לרוץ אליו ולנשק אותו את כולו. אבל אני מזכירה לעצמי שאני כועסת עליו. אולי הוא בכלל בדרך לבחורה אחרת?

כן! זה הגיוני...! אני חושבת. הוא הודיע לי שיחזור רק מחר כדי שיהיה לו זמן לכבוש עוד מישהי תמימה. הכעס שלי מתעורר מחדש.

אני דוחקת בשיר להאיץ ולעוף משם. אילת מחכה לי ואני חייבת להפסיק לחשוב על רונן הזה... אבל אז בדיוק הטלפון שלי מצפצף ואני מקבלת הודעה.

בוקר טוב גורה יפה שלי. אפשר להזמין אותך לקפה של בוקר? התגעגעתי אז הקדמתי.

הלב שלי מתפרק באותו הרגע .

אוווווווווףףףףףףףףף. דמעות מתחילות לזלוג .

שיר נבהלת. "מה קרה, מאמי?"

"סעי, פשוט סעי..." אני בוכה ורוצה רק לברוח. לברוח מעצמי, לברוח ממנו.

אחרי שאני נרגעת אני מספרת לשיר את מה שעבר עליי בשבועות האחרונים. פתאום אני קצת חוששת איך זה יישמע למישהו מבחוץ...

זה באמת לא מתאים לי להיות כל כך שפוטה.

שיר בפעם הראשונה בחייה מקשיבה ולא מנסה להכנס לדבריי. אולי היא בהלם.

אחרי שאני מסיימת, היא שותקת רגע.

"תראי." היא אומרת לי. "זה נשמע הזוי קצת הסיפור שלך. ממתי את נותנת למישהו לומר לך מה לעשות? את בטוחה שהוא לא סימם אותך או משהו?"

זה מצחיק אותי משום מה ושיר מצטרפת לצחוק שלי. פתאום זה הופך להיות צחוק ללא שליטה. אולי זה בגלל הבכי של קודם.

כשאנחנו נרגעות היא מחייכת אליי. "את רואה? את הרבה יותר יפה ככה, כשאת צוחקת. נגיע לאילת, את תראי. יהיו שם מלא בחורים שווים וככה תוכלי לשכוח אותו. הוא לא בשבילך. את צריכה מישהו שיפנק אותך."

אני מחייכת אליה בחזרה אבל שותקת. את זה לא סיפרתי, כמה שהרגשתי מלכה כשהייתי איתו. זה לא יהיה כל כך קל כמט שהיא מתארת אבל היא צודקת שאני צריכה לפחות לנסות.

הקילומטרים לאילת חולפים במהירות והנה אנחנו מגיעות למלון.

נכנסות לחדר ועולות על בגדי ים קטנטנים וסקסיים. הגיע הזמן לצאת לציד ולנסות לשכוח את מה שהשארתי מאחור.

אני לוקחת את הנייד, מתלבטת אם לכתוב לו משהו אבל אז ברגע של מרדנות אני מחליטה שלא. אם אני רוצה לשכוח ממנו אני חייבת לעשות את זה באמת. אני מכבה את הנייד וזורקת אותו עמוק לתיק. הוא ישאר שם עד שאחזור!

שיר בדיוק מסיימת להתארגן ומתקרבת אליי. המזוודה פתוחה ומול העיניים שלה נמצא הפלאג האנאלי שנשאר שם.

אופס.. אני מסתכלת על שיר ורואה אותה מתחילה להבין מה זה. "אז עם זה הלכת לעבודה?" היא אומרת בקול משועשע, "שובבה!"

אני מסמיקה. שיר מחייכת "נו, איך זה היה?"

אני מרגישה את הפתח האחורי שלי מתכווץ בריגוש לזכר המאורע. "מדהים!" אני אומרת לה. "רוצה לנסות?" שואלת את שיר ומחייכת חיוך שובב.

היא עונה בחיוב.

עם התשובה שלה כולי ריגוש ורטט. אני מתחילה להבין את הדברים דרך העיניים של רונן. היא הולכת להינות בבריכה עם הפלאג, אני חושבת לעצמי וזרם של געגוע בלתי נסבל לרונן עובר בי בכל הגוף.

אני מתנערת ממנו בנחישות ומסבירה לה במקצועיות איך היא משתמשת בו.

שיר נכנסת למקלחת ויוצאת כעבור כמה דקות עם חיוך. "בואי נקרע את אילת."

ואני ברקיע השביעי. מבינה לראשונה מה הרגיש רונן כשראה אותי מחייכת כשהפלאג בישבני.

בבריכה אנחנו מושכות מבטים וגברים. שיר לוחשת לי מדי פעם שהפלאג הזה מחרמן אותה ואני מתחרמנת רק מהמחשבה.

שיר מוצאת עד מהרה מישהו שמוצא חן בעיניה. הוא מזמין אותה לארוחת ערב איתו.

שיר מסתכלת עליי בחשש, לא בטוחה אם זה מתאים לי. "זה בסדר, חמודה." אני אומרת לה. "לכי איתו. תהנו. אני כבר אסתדר."

היא מחבקת אותי בחיבה ונותנת לו תשובה חיובית.

אנחנו חוזרות לחדר לנוח ולהתארגן.

כשמגיע הערב שיר שואלת אותי אם אני בטוחה שאני רוצה להשאר לבד. אני עונה לה בחיוב ומסדרת לה תלתל שברח מהתסרוקת. היא נראית נהדר.

"אני בסדר גמור." אני אומרת לה. "לכי ותהני. אני אצא לסיבוב על החוף ואחר כך אלך לישון. אני גמורה."

היא נותנת לי נשיקה ומתעופפת משם.

אני נאנחת בכבדות וצונחת על המיטה. מרגישה את הגעגועים מפעפעים בי ואולי גם חרטה קטנה על הבריחה חסרת האחריות הזאת. הוא בטח דואג לי. אבל גם מרגישה שזה כמו מבחן כזה לעצמי- האם אני עדיין עצמאית? האם אני יכולה לחזור להיות לילך שהייתי? זאת שעושה רק מה שמתחשק לה?

שוב מרגישה את פרץ המרדנות הזה. אני קמה במהירות, זורקת על עצמי שמלה רחבה וסנדלי סיני ויוצאת מהחדר ומהמלון.

אילת בלילה היא מראה משובב. רוח מהים מעיפה לי את השיער והאויר חמים ונעים. אני הולכת לאיטי לאורך החוף נותנת למחשבות להתעופף ולקולות של אילת להרגיע אותי.

למחרת אנחנו שוב בטן גב בבריכה. אני שוקעת בספר רומנטי כששיר ממשיכה בפלירטוטים שלה ונהנית מכל רגע.

אני משכנעת את עצמי שאני הולכת ונגמלת ממנו, אבל מדי פעם חולף בי געגוע וצובט את הלב בכאב שמקפל אותי לשניים.

ברגעים כאלו אני לא זוכרת למה בכלל ברחתי.

כשמגיע הערב השני אני נשברת.

אני מוציאה את הנייד מהמזוודה ופותחת.

שלוש הודעות מרונן.

הלב שלי מחסיר פעימה.

 

היי, גורה קטנה. אני מנסה להשיג אותך כל היום.מה שלומך? אני דואג מאוד. דברי איתי בבקשה. רונן.

 

ערב טוב, גורה. בבקשה תגידי לי רק מה שלומך. אני מודאג.

בוקר טוב לילך. תהני באילת. כשתחזרי אני לא אהיה פה.

תודה על הזמן במחיצתך. גם כגורה לימדת ותרמת לי המון .

בחרת לברוח ואני מכבד את זה אבל הדרך שבה ברחת פגעה בי ובאמון שלי כלפייך.

היי שלום.

רונן

אני קורסת אל הרצפה, מרגישה שקשה לי לנשום מרוב כאב.

מה עשיתי??

שיר נבהלת. "מה קרה, מאמי? את בסדר?" היא מתיישבת לידי מודאגת

"בואי נחזור!" אני לוחשת לה. "עכשיו! לפני שיהיה מאוחר... אולי כבר מאוחר..." וממררת בבכי.

"הוא נכנס לך חזק לורידים, מה?" היא מלטפת לי את הראש.

"זה אבוד..." אני מייבבת לה. "תראי מה הוא כתב לי."

שיר קוראת את ההודעות. "אל תדאגי. אם הוא באמת אוהב אותך הוא יסלח לך. תבקשי סליחה ותחזרי אליו."

"אני לא יכולה!" הדמעות יורדות ממני ללא שליטה., "הייתי כלבה רעה מאוד מאוד. אני מתביישת אפילו לפנות אליו."

שיר בהלם למשמע התואר כלבה. זה לא ממש מתאים ללילך שהיא מכירה לקרוא לעצמה ככה. היא מחבקת אותי. "תראי, אני לא מכירה את הבחור אבל נשמע שלמרות הגישה שלו הוא עשה לך טוב יותר מכל שאר הגברים. אמנם הוא שם אותך במקום אחר בחיים אבל זה עדיף על האחרים שהתייחסו אלייך כחפץ יפה. נשמע שיש לו לב טוב והגוף שלך והלב שלך מגיבים אליו בעוצמה. אל תתני לגאוה שלך לחרבן לך את החיים. את זוכרת את הטרגדיות היווניות שלמדנו בתיכון? אנטיגונה, ההיבריס, חטא הגאווה... את לימדת אותי לבגרות ועד היום אני זוכרת את זה. קדימה. בואי נזוז, תראי שיהיה בסדר!"

שיר נכנסת למצב רוח פעלתני, היא אורזת בזריזות את המזוודות שלנו כשאני עדיין יושבת על השטיח ומתאבלת.

"קדימה!" היא נוזפת בי. "אף פעם לא מאוחר מדי. מה נסגר איתך? תתאפסי!"

היא צודקת. אולי יש עוד תקווה. אני מנגבת את הדמעות וקמה לעזור לה. פתאום, אחרי שהחלטתי הלב שלי נעשה קל כציפור.

פתאום כל כך דחוף לי לברוח מכאן.

בנסיעה חזרה אני מתלבטת מה לכתוב לו. אני רוצה לתאר לו מה עברתי אבל הודעה בנייד לא תכיל את זה. איך אצליח להעביר את מלוא החרטה שלי בהודעה קצרה?? אני כותבת ומוחקת, כותבת ומוחקת, ולבסוף מרוצה. בידיים רועדות לוחצת על 'שלח'.

נסיעה ארוכה הביתה ואין תגובה. מרגישה את החרדה גואה בי. מה עשיתי...? לעזאזל.

בכניסה לביתי נפרדת משיר בנשיקה וחיבוק. היא מעודדת אותי במילים חמות ומפצירה בי להתקשר אליה אם אהיה זקוקה לה.

יוצאת מהרכב ומתקרבת אל הדלת.

על המפתן אני רואה שלוש שושנים אדומות יבשות. עדות אילמת לביקורים שלו אצלי . וגם כנראה לשלוש השגיאות שלי.

אני נופלת על הברכיים, מפורקת, ממררת שוב בבכי. לא אכפת לי שהשכנים מסתכלים.

זה אבוד. הוא לא יענה לי יותר. מה אעשה עכשיו בלעדיו?

אני מנסה לתפוס את עצמי בידיים. נכנסת הביתה, פורקת את המזוודה בתנועות אוטומטיות. מתקלחת. העיניים שלי נמשכות בפרייה לספרים שנשארו לי מהתיכון.

שיר צודקת. חטאתי בחטא הגאווה. אני מבינה פתאום לעומק את הטעויות שלי. הייתי צריכה לחכות לו ואז לדבר, לשאול, לתת לו הזדמנות להסביר ולא להתנהג כמו ילדה, לאבד שליטה ולבעוט.

אני מחליטה לשלוח לו הודעה נוספת.

רונן היקר לי מאוד,

אני יודעת שעשיתי דבר נורא

ואף שביקשתי סליחה זה בטח לא מספיק.

רק מנסה ניסיון אחרון להסביר לך למה התנהגתי כך.

אני מבינה עכשיו את הטעויות שלי. הייתי מוצפת ברגשות ולא ידעתי להתמודד איתם

נתתי לגאווה שלי להניע אותי

טעיתי, ופגעתי בך.

אין לי מילים לתאר לך כמה אני מצטערת וכואבת על כך!

אולי כבר מאוחר מדי לזה

אבל אני רוצה לחזור חזרה

אעשה הכל בשביל זה

ואם תחליט שלא, לא אציק לך יותר. רק תאמר לי בבקשה אם יש איזה סיכוי...

שלך,

לילך

הבטן שלי מתהפכת. אם הוא לא יענה לי וייעלם כמו שאני עשיתי לו, אני לא אעמוד בזה אבל לפחות עשיתי את כל מה שיכולתי לעשות.

אולי יש עוד תקווה...

מעודדת מעט אני נותנת לעייפות להשתלט עליי ונרדמת על הספה .....

 

פרק יו'

 

אני יושב במרפסת עם כוסית הויסקי שלי, הפלאפון מצפצף.

אני מרים אותו וקורא את ההודעה של לילך.

מהרגע שהחבר שלי בחברת הטלפונים עדכן אותי שלילך באילת על ידי איכון של הנייד שלה בחרתי שלא לחשוב עליה ולהתנתק.

עכשיו אני קורא אותה ומרגיש איך המוח שלי מארגן לה משפט שדה מהיר.

בהגנה נמצא הלב. הלב שלי יוצא אליה. זה נראה שהיא באמת מתחרטת.

מצד שני, אומר הקטגור, לא מוצאת חן בעיניי ההפכפכות הזאת.. וחוסר התקשורת. האם בכלל אפשר להשתנות בזה?

לקח לה זמן להתבשל במיצים של עצמה, הלב שלי עונה לו ועכשיו היא על הרצפה, במקום הכי נמוך. זה קשה להודות בטעות. בטח למישהי כמו לילך שכל החיים פינקו אותה ונתנו לה מה שהיא רוצה. ומה עכשיו? להמשיך ולבעוט בה שהיא על הרצפה זה לא ג'נטלמני.

אתה תמיד חושב על אחרים ולא על עצמך, רונן. אני שומע את הקטגור נוזף בי בכעס. אין סיכוי שהבחורה הזאת תשתנה. שוב אתה תיפגע.

לפני שהתחלת איתה את הקשר, הבטחת לעצמך שאתה מוריד את המגינים והחומות שהקפת את עצמך בהם והנה היא פגעה בך קשה. זו לא הבריחה שלה לאילת. זה חוסר ההתחשבות שלה וחוסר הכבוד. היא היתה יכולה לענות להודעות שלך. הקטגור מלא זעם מוצדק.

לא נכון, אומר הלב. היא ילדה טובה, עמוק בפנים. רק צריך לחנך אותה. וכמו ילדה היא נתנה לרגשות שלה להשתלט עליה. היא בטח ברחה מרוב פחד...

בית המשפט משתתק כשהשופט שוקל את כל הצדדים.

אחרי שעה קלה גומלת בליבי החלטה- המתחיל במצווה אומרים לו גמור.

התחלתי כבר את התהליך איתה, והאינטואיציה שלי אמרה לי להוריד מולה את המגינים והחומות. אולי הלב צודק...

אני צריך להמשיך בזה. יכול להיות שאני טועה, אבל גם אם כך, אני מספיק חזק כדי לצאת מזה.

בכל מקרה, להמשיך כרגיל אי אפשר. היא פגעה בקשר שלנו לכן היא צריכה לתקן.

בכל אופן, אני מאמין שהחלטות כאלו צריכים להתקבל במצב רענן.

אני הולך לישון

מחר על הבוקר היא תקבל תשובה.

בבוקר, אחרי התארגנות מהירה לעבודה, אני מנסח בראשי את ההודעה אליה ואז כותב.

לילך בוקר טוב,

אכן פגעת בי ולא בגלל שבחרת לברוח.

תיארתי לעצמי שמתישהו תרגישי את הצורך לברוח

אבל קיויותי שתבטחי בי מספיק כדי לשתף אותי בזה.

חטאך הגדול הוא באגואיזם וביהירות שלך.

אלו תכונות שלא אוכל לסבול אצל בת זוגי אני קורא לך גורה כשם חיבה, אבל גורה זה לא חפץ. גורה זה בת זוג. לצידי.

כזו ששומרים עליה והיא שומרת בחזרה.

כאשר שלחתי לך הודעה מודאגת היית חייבת לענות לי, אבל את עם הגאווה והאגואיזם שלך החלטת להתעלם, ופגעת.

קראתי את ההודעות שלך וחשבתי עליהן ארוכות והחלטתי לתת לך צ'אנס נוסף.

אבל לפני כן את תאלצי לתקן את הנזק שגרמת, כלומר לשקם את האמון בינינו. זה יהיה אולי קשה לך.

את יכולה לקרוא לזה בשם עונש.

אם את מוכנה לעמוד בזה, תחזירי לי הודעה "כן" .ואם לא, אל תחזירי תשובה ואל תצרי איתי קשר יותר .

רונן.

הודעת התשובה מתקבלת מיד.

"כן"

אני לוקח נשימה עמוקה ומתחיל לכתוב.

יפה, לילך. אני שמח שכך החלטת.

להלן פירוט העונש שלך.

כמו במעמד הר סיני, כאשר העם חסר סבלנות ומחליט לעשות אלוהים אחרים ולמעול באמונו של משה, גם את מעלת באמוני בגלל שלא היית סבלנית.

כעת, העונש הראשון שלך הוא שיעור בסבלנות.

בשלושים הימים הקרובים אסור לך לתקשר מולי בכל צורה שהיא.

גם אם דרכינו יצטלבו ברחוב אסור לך להסתכל אליי או להרים אליי עיניים.

בשלושים הימים האלו תכתבי כל יום את מחשבותייך ואת תחינתך לסליחה. כל זה בכתב יד במחברת. בתחילת העמוד יירשמו השעה והתאריך.

כמו כן אסור לך ללהגיע לאורגזמה בכל התקופה הזאת.

בכל יום שני בשבוע תצטרכי ללכת עם הפלאג ארבע שעות מינימום ובכל יום רביעי עם הכדורים הוגינאליים לארבע שעות מינימום.

במקרה ועשית טעויות במהלך תקופת ההמתנה עלייך לכתוב זאת במכתב היומי שלך ולהתחנן לרחמים.

בתום שלושים הימים האלו בשעה שמונה בערב, תניחי את המחברת ליד דלתי, תדפקי בדלת שלוש פעמים ותלכי לדרכך.

תגובה לכתוב וציון אם עברת את מבחן העונש הראשון יגיעו תוך יום אחד עד שלושים יום.

בזמן זה כל ההוראות שקיבלת על תקופת המבחן הראשונה עדיין תקפות.

בהצלחה.

רונן.

אני שולח את ההודעה וחש את ההתרגשות הולכת ונבנית בתוכי מחדש. מרגיש שלהבות הכעס שהיו בליבי כלפיה דועכות. עכשיו הכדור במגרש שלה.

אני את שלי עשיתי, מפה ואילך זו לילך והגורל שיקבעו מה יהיה איתנו.

במהלך התקופה הזאת יוצא לי להיתקל בלילך פה ושם והיא- גורה טובה, משפילה מבט ובורחת.

זה גורם לי לקוות שבכל זאת הניסיון הזה יצליח.

כעבור שלושים יום בשעה שמונה בדיוק נשמעות שלוש דפיקות בדלת.

אני ממתין מספר דקות ואז יוצא אל הדלת ואוסף את המחברת.

המחברת מלאה בדפים כתובים בכתב היפה והמסודר שלה, אני מתרווח לי במרפסת עם כוסית וויסקי ומתחיל לקרוא.

אני קורא על הביקור שלה בבית שלי ועל כל מה שהרגישה שם, על ההצצה בתיקייה של רווית ועל הכעס שזה עורר בה. היא מפרטת את כל המחשבות הכועסות אבל גם מבקשת סליחה על כך שהציצה בתיקייה בלי רשות. אני רושם לה בראשי כמה נקודות זכות על הוידוי הכן ועל הבעת הצער במילים כל כך חזקות וקשות .

כנראה ששום עונש לא יביא אותה למקום עמוק מזה שהיא כבר נמצאת בו.

היא עוברת מסע ארוך וקשה במשך החודש הזה. מסע, שלפי היומן שלה הוא בעיקר מסע של התגברות על הגאווה שלה אבל גם מבחן קשה לסבלנות. במיוחד בימים בהם היתה צריכה להסתובב עם הפלאג והכדורים ולא להגיע לגמירה. תיאורי התסכול המיני שלה כתובים בפירוט לצד הקושי העצום להתגבר על עצמה ולמלא אחר הפקודות. היא בחורה חזקה, אני חושב לעצמי, ואולי כל זה היה דוקא לטובה.

אני מגיע לדף האחרון במחברת והלב שלי דופק קצת יותר חזק.

בדף האחרון כתובות מילים אחרונות של חרטה, ציור של בחורה עירומה כורעת על ברכיה ושלוש שושנים אדומות מיובשות.

החלטה הולכת ומתגבשת בתוכי.

היום יום שני בשבוע.

אני אחכה עם התשובה שלי רק עד יום חמישי בערב.

אם עד אז דעתי לא תשתנה, בסוף השבוע היא תקבל את מחצית העונש השניה .....

 

פרק יז'

הימים האחרונים עוברים לאט, והנה מגיע בוקר יום חמישי.

שוב נופל מהמיטה ושוב מביט על אהובתי הראשונה והנצחית, הכנרת, שצבועה בכתמי זהב של בוקר.

יוצא עם הקפה למרפסת וחושב על לילך. די. אין טעם להתעלל בה יותר וגם לא בעצמי.

המבחן הזה היה מבחן סבלנות לשנינו: היא מצידה כנשלטת, לקיים את מה שהוריתי לה ולי כשולט בדחיית סיפוקים והתאזרות בסבלנות לא פחות ממנה.

היום אתן לה תשובה.

לוקח את הנייד.

לילך בוקר טוב .

אני מקווה שאת עדיין מזדהה עם מה שכתבת במחברת.

אם זה כך והתכוונת לזה בלב שלם, מחר תתייצבי לחלק השני במבחן.

עלייך לפנות את כל סוף השבוע ולהודיע למכרייך שלא תהיי זמינה עד למוצאי שבת.

תבואי במונית.

תלבשי שמלה פשוטה, בלי לבוש תחתון בכלל, תביאי איתך בתיק בגדי החלפה ותיק איפור.

תדאגי לאכול לפני שאת מגיעה אבל לא ארוחה כבדה.

עלייך להתייצב בדירתי בשעה 20:00 בדיוק.

לפני שאת דופקת תזכרי- זה לא הולך להיות עונש קל!

אם את מוכנה לזה, תדפקי בדלת.

אם לא, היה נעים להכיר.

רונן .

אני שולח ויוצא לעבודה, התשובה לא מאחרת להגיע.

כן, אדוני.

תודה רבה, אדוני.

אהיה בדיוק בזמן.

תודה אדוני.

היא מתחילה לחזור למקומה הטבעי, אני חושב לעצמי, גורה טובה.

ערב שישי מתגלגל ומגיע. היא בטח מתרגשת וגם אני מתרגש.

מתקלח, מתגלח ומתלבש יפה.

אני בודק את מזוודת הצעצועים שלי. מזמן לא השתמשתי בה.

הגאג נקי ומחוטא, הפלוגר הסגול מסורק ומוכן לעבודה כמו גם הויברטורים השונים.

סט החבלים מוכן וגם כפפות וחבילת קונדומים.

כן, זה העונש הקשה יותר שיש- היום היא לא תרגיש את מגע העור שלי אלא את מגע הניילון של הכפפה והקונדום.

המצלמה הישנה והטובה שמלווה אותי עוד מימי התיכון טעונה ונצורה.

בלוק ציור וחופן עפרונות.

אני מכין בקבוק מים וקערה לגורה שלי שתכף תגיע ובקבוק ויסקי סינגל מאלט בשבילי.

אלו הם הבדלי מעמדות, חושב לעצמי , לא סתם דאגתי לשים אצלה בקבוק ויסקי עם 2 כוסות. עוד יגיע היום שלו.

אני מוזג וגומע מהרעל שלי.

 

שם ללילך את הפתק על הדלת וכיסוי עיניים סאטן שחור.

בשמונה בדיוק היא מגיעה.

אני שומע את נקישות העקב המהוססות שלה ומדמיין אותה נעמדת מול הדלת ופותחת את הפתק.

אני מקשיב לה דרך הדלת, לנשימות שלה ויכול ממש להרגיש כשהיא קוראת את המכתב.

ערב טוב גורה קטנה,

ברוכה הבאה אל ביתי.

עוד מעט נתחיל את החלק השני בעונש ואני שמח שהגעת.

כעת,

תתפשטי פה במפתן הדלת.

על הידית יש כיסוי עיניים- שימי אותו על עינייך.

ספרי עד שלושים ודפקי בדלת.

משהדלת תפתח, את מוסרת את עצמך לידיי.

אסור לך לדבר או לזוז ללא רשות.

אזהרה אחרונה גורה!

את יכולה להסתובב או שאת יכולה להתמסר אלי.

עלייך לבחור. אכבד את כל החלטותייך באהבה והערכה רבה.

רונן.

שלוש דפיקות בדלת מעלות בי זרמים מטורפים לאורך עמוד השדרה ועד לראשי.

החששות שהיא תסתובב ותברח בשנית מתפוגגות בשבריר שנייה.

אני עוטה על ידיי את הכפפות ופותח את הדלת.

מתבונן בה ארוכות ושותק. היא נעה בחוסר נוחות אך לא מוציאה מילה. גורה מחונכת.

אני אוחז בזרועה בלי לדבר. נדמה כי מגע הכפפה גורם לאכזבה לעלות על פניה.

סוגר את הדלת ומוביל אותה בצעד בטוח אל מרכז הסלון.

מעביר את ידי על שיערה לאורך עמוד השדרה ואל ישבנה, מלטף אותו וחופן אותו.

אני מחכה עוד רגע ואז מתקרב אל אוזנה. היא מרגישה אותי ומצטמררת.

"העונש שלך עומד להתחיל כעת." אני לוחש לה. "בכל רגע את יכולה לעצור וללכת. אם את חשה כאב או שקיימת סכנה מסויימת לגופך או נפשך, תעצרי."

אני מניח כדור בידה. "כעת אני שם כדור בידך. זה סימן הבטחון שלך בזמן שהפה שלך יהיה חסום ובכלל. ברגע שאת מפילה אותו לרצפה אני עוצר. ברור?"

"כן אדוני", היא עונה וקולה מעט רועד.

אני מעביר יד על שדיה, משחק עם פטמתה הזקורה, ממולל.

לוקח את הגאג ומכניס לפיה, הגוף שלה מגיב ברעד.

אני מסתובב סביבה, בוחן אותה במבטי. היא משתדלת לעמוד יציבה ולא לזוז למרות הרעד.

ניגש למערכת. מדליק אותה עם פס קול של שירי רוק כבד בגרמנית.

גופה עוד רפוי.

אני לוקח את השוט ......ספלאש. מצליף לה בישבן בהפתעה גמורה.

היא משחררת אנחה וכל גופה נמתח מיד.

זו הייתה ירית הפתיחה מבחינתי.

"על הברכיים! עמדי על שש!"

היא יורדת מיד ואני לוקח את הפלוגר ומתחיל לחמם אותה בהצלפות קהות ולפי הקצב של המוזיקה, מכניס אותה למעין טראנס משלנו.

השדיים שלה נמתחים מטה וישבנה מורם גבוה.

אוף.. איזה מחזה.

אני מניח את השוט ולוגם מהכוסית.

שופך על ישבנה חומר סיכה ומושח את החריץ ואת הישבן

ואז טאח ....ספאנק עם היד, שמרעיד כל גופה. אנחה נפלטת מבעד לכדור הגאג . אני מחייך לעצמי.

לוקח את הפלאג האנאלי והפעם אחד קצת יותר גדול ומתחיל להחדיר אותו לישבנה.

היא מניעה אותו אליי בתאווה כאילו רוצה אותו יותר ויותר. הוא מחליק פנימה ואני מרגיש ורואה אותה רועדת.

אני זז מעט לאחור ומביט בה מזיזה את הישבן כאילו רוצה עוד ועוד.

הרטיבות שלה מתחילה לתת את אותותיה.

מעמיד אותה, מפסק את רגליה, מעביר יד לאורכן .

יש לה רגליים יפות וסקסיות.

מחבר לרגליה מוט מפשק.

מעביר את ידיי על גופה, על שיערה ועל שדיה. נראה כי מגע הכפפה גורם לה לתסכול לא קטן אבל גם מחדד לה את החושים בניסיון להרגיש אותי יותר .

אני מתקרב אל אוזנה עד שהיא שומעת את הנשימות שלי.

"את היית כלבה רעה מאוד ואת הולכת להיענש. מוכנה?"

"כן אדוני" היא ממלמלת מבעד לגאג.

אני לוקח את החבלים ומתחיל לקשור את שדיה בדייקנות גרמנית. לאחר מכן אני מחבר לה את מצבטי הפטמות ואנחת כאב נשמעת מפיה.

אני קושר את ידיה בצורת X לשרשראות היורדות מהתקרה.

לוקח את הפלוגר.

"מה את?"

"אני כלבה" היא ממלמלת מבעד לגאג.

"מי האדון שלך?"

"אתה." ממלמלת שוב ורוק נוזל לה מזוית הפה. היא מנסה למנוע מזה לזלוג כי הרי היא חייבת להיות אסתטית אבל ללא הועיל.

"היית כלבה רעה מאוד. הגיע הזמן לראות אם את יכולה לכפר על עוונותייך, כלבה."

"כן אדוני..." היא עונה.

"אחרי כל הצלפה או שאלה, את עונה בקול רם "כן אדוני, תודה אדוני, סליחה אדוני, הייתי כלבה רעה, אדוני. מובן?"

"כן אדוני, סליחה אדוני, אני כלבה רעה אדוני." ועם הריר שניגר ממנה ניכר שהיא מתחילה להיסדק, הגוף שלה מפסיק להתנגד שדייה רטובים מהריר שלה.

אני מתכוון להמשיך עוד קצת, עד שארסק אותה. כמו אחרי העונש במסעדה. אז יהיה אפשר לבנות אותה לצידי מחדש.

טאח, מכה על ערוותה גורמת לגופה לרעוד.

"כן אדוני תודה אדוני סליחה אדוני." היא אומרת כמו מנטרה.

טאח. עוד אחת ועוד אחת. סך הכל עשר.

"כן אדוני תודה אדוני סליחה אדוני."

כולה רטובה, מלמעלה ומלמטה.

אני שולח יד לישבנה ולוחץ את הפלאג, אנחה אלוהית וצמרמורת עוברת בגופה.

אני לוקח את המצלמה ומצלם. תקתוק המצלמה והפלאשים מצליפים בה יותר חזק מהשוט. נדמה כי היא מתכווצת והופכת קטנה יותר .

הגיע הזמן לנקות אותך כלבה, אני חושב לעצמי.

אני אוחז בזרועה ומקים אותה, לאחר מכן מוריד ממנה את מצבטי הפטמות, ממולל אותן ומרגיע קצת, נותן לדם לזרום ואז ספלאש, הפלוגר ניחת על שדיה.

"כן אדוני תודה אדוני סליחה אדוני."

ספלאש, שוב ושוב. ההצלפות מתיזות את שאריות הריר שלה ומאדימות את שדיה .

מתרחק ממנה ומשאיר אותה לנוע ולהתבוסס בנוזליה כשהיא קשורה למולי.

כשאני שב, אני מוציא את הגאג.

היא מלקקת את השפתיים בהקלה

אני מעביר את אצבעותיי על שפתיה. היא נמסה. אני דוחף אצבע לפיה והיא מוצצת אותה בתאווה ובשקיקה.

מנתק את ההמוט המפשק ומשחרר את רגליה. משחרר גם את שדיה מהחבלים ואת ידיה.

אני מעסה את המקומות שהחבלים השאירו בהם את אותותיהם.

"על הברכיים, כלבה!" אני פוקד.

"כן אדוני תודה אדוני סליחה אדוני."

ומיד כורעת על הברכיים.

אני שם מולה קערת מים.

"יש מולך קערת מים, כלבה. תשתי. את בטח צמאה ."

היא תרה בידיה אחר הקערה כדי לאחוז בה ולהביא אותה לשפתיה כמו שבני האדם שותים. טאח. אני מצליף על ידה עם הפלוגר.

"כלבות שותות כמו כלבות, עם הלשון!"

היא מוציאה לשון ומלקקת את המים וגומעת בשקיקה. היא צמאה, מסכנה שלי.

אני לוקח לגימה מהויסקי .

היא מסיימת לשתות ועומדת על שש, מחכה לפקודה.

אני מתיישב בכורסא, לוקח את הזמן, מביט בה ולוגם מהכוסית. היא מנסה לעקוב אחר הרעשים בחדר.

בא לי לבעול אותה חזק כאן ועכשיו אבל זה לא הזמן לזה.

"את צריכה להשתין, כלבה?"אני שואל אחרי שעה ארוכה של שתיקה.

היא מתנועעת בחוסר נוחות ולבסוף עונה "כן אדוני."

קם מהכורסא, תופס אותה בשיערה החלק ומוביל אותה על שש לכיוון החצר עד שמגיעים אל הדשא.

"תשתיני!"

"כן אדוני תודה אדוני סליחה אדוני" לוקח לה זמן להתחיל וכשהיא מצליחה לבסוף אני מפעיל את המצלמה. קליק, הפלאש מצליף בה .

היא קופאת לרגע ואז נרגעת. יודעת שאין לה בחירה.

אני מתקרב אליה והיא מרחרחת כמו כלבת צייד רעבה.

"יש בעיה, כלבה?"

היא הופכת רפויה.

"לא אדוני תודה אדוני סליחה אדוני" עונה מהר.

אני מושך אותה משיערה פנימה.

אני קושר אותה כשהיא על הברכיים: קולע לה צמה ובתוכה חבל, מושך את החבל עד שסנטרה עולה מעט ומחבר אותו ללולאה בעקב הפלאג האנאלי.

כל תנועה של הראש שלה תורגש גם בישבן.

בחוץ השחר מתחיל לעלות.

אני מוציא את הויברטור העוצמתי ביותר ה magic wand ומצמיד לערוותה.

הרטט החזק כאילו מפלח את גופה היא מנסה לברוח אך ללא הועיל, מנסה להתפתל אך כל תנועת ראש גורמת לפלאג לזוז ולהטריף אותה יותר. עוד רגע היא על סף גמירה.

אני מכבה את הויברטור ברגע האחרון. הצלפה על שדיה מבריחה ממנה את האורגזמה .

"רוצה עוד כלבה? רוצה לגמור?"

"מה שאתה רוצה, אדוני" היא עונה מהר. ספלאש הצלפה. לא ענית על שאלתי.

"רוצה לגמור כלבה?"

"מה שתרצה אדוני."

ספלאש......."רוצה לגמור?"

"כן אדוני תודה אדוני סליחה אדוני"

"יפה," אני אומר. "בפעם הבאה שאני שואל משהו, עני לשאלה כמו שצריך."

אני מניע בבת אחת את הויברטור ושוב היא מתמסרת לעונג והנה הוא כמעט מגיע.

כוס מים קרים ניתזת על פניה בזמן שהויברטור נכבה.

אפשר להרגיש באופן מוחשי את האכזבה שלה. היא לא מבינה לאן נעלמה לה האורגזמה.

 

אני מחכה שהיא תתקרר לחלוטין ורק אז מפעיל שוב את הויברטור ונצמד, מתחיל לבנות בה מחדש את האנרגיות המטורפות שהמים הקרים העלימו.

אני שולח יד לישבנה ומתחיל לשחק עם הפלאג קדימה אחורה קדימה אחורה והויברטור מטריף את דגדגנה.

שולף את הפלאג .....גופה רוטט .....היא נאנחת בעוצמה ...

קליק קליק הפלשים מצליפים אבל היא כבר שואגת, הנה זה בא...הויברטור מפסיק ומי קרח ניתזים על ערוותה.

אהההההההה לאאאאאאאא .....היא שואגת ומתנשמת בטירוף.

"אדוני.. בבקשה... אני מתחננת" היא מייבבת. "אני מתחננת, אדוני, תן לי לגמור..."

אני שופך כוס מי קרח על פניה וראשה. היא משתתקת מיד.

רוכן אליה, מלטף את שיערה. מצמיד את ראשה לגופי, מחמם אותה אחרי המקלחת הקרה ומרגיע אותה.

הנשימות שלה נרגעות לאט והיא כמו גורה קטנה מנסה להתכרבל בתוכי אני נהנה מריח הבושם המהול במיצי התאווה שלה- קוקטיל ריח משכר.

כשהיא לגמרי רפויה אני מניע את הויברטור שצמוד עדיין לדגדגן שלה. היא קופצת בבהלה אך מיד מתמסרת אליו. אני מוריד את העוצמה למינימום .

"אסור לך להגיע לאורגזמה, תהני מהרטט" אני לוחש לה באוזן.

אני מתישב בכורסאות מולה, חש אי נוחות מסוימת מהזקפה הכלואה במכנסיי ומקשה על תנועתי.

לוקח את בלוק הציור ועפרון. עוד לגימה מהוויסקי, ומתחיל לצייר אותה וככל שאני מתעמק בקימורי גופה, גם הבליטה במכנסיי מתעצמת למולה.

היא פולטת פה ושם אנחות תאווה ונעה באי נוחות על מנת להתחמק מהאורגזמה המשמשת ובאה.

לאחר שעה ארוכה אני מביט בדף המלא ומחייך.

אני ניגש אליה ומכבה את הויברטור, מלטף את שיערה.

רואה אותה מתבוססת בנוזליה, מעביר אצבע על ירכיה וטועם. אני נותן גם לה לטעום והיא מלקקת את אצבעי בשקיקה.

אני משחרר את ידיה ורגליה ומוזג חלב לקערה. מניח את הקערה על הרצפה ומושך אותה בשיערה אליה."שתי גורה, שתי".

היא מוציאה לשון ומלקקת ומרווה את צימאונה ואני מלטף את שיערה.

השעה כבר שעת בוקר מאוחרת של שבת.

אוסף את שיערה לקוקו. מלביש אותה בשמלתה.

"בואי" אני אומר לה ומוביל אותה אל הטנדר כאשר עיניה עוד מכוסות.

 

אני מסיע אותה אל ביתה ומכניס אותה פנימה.

היא עומדת זקופה, מחכה.

"התנהגת יפה מאוד היום, גורונת." אני לוחש לה באוזן, "תתארגני לך ולכי לנוח. בערב תכתבי לי את הרגשותייך לגבי מה שקרה היום כמו שאת יודעת. ביום ראשון בבוקר נפגש לקפה בבית משפחת רובינשטיין."

אני נושק למצחה ומרגיש את נשימתה נעתקת. "אה.. עוד משהו" אני נזכר. "אסור לך להגיע לאורגזמה עד הודעה חדשה. את כיסוי העיניים תורידי כשישים שניות מהרגע שעת שומעת את הטנדר מניע. להתראות גורה..."

אני יוצא מהדירה שלה וסוגר אחריי את הדלת. נכנס לטנדר מניע ונוסע.....

 

חלק 18

55 , 56 , 57 , 58 , 59, ... נשימה עמוקה 60 !

מורידה את כיסוי העיניים ורצה אל החלון לראות אם הוא עוד שם, להעיף בו מבט קטן.

מסיטה את הוילון ועוצרת את המשימה בהתרגשות אך הוא איננו. באנחת אכזבה פולטת את האוויר מריאותיי.

 

פתאום כל התחושות מהסשן מתחילות להציף אותי. אני גוררת את עצמי לספה ונופלת אליה מסוחררת.

צלילים וריחות חוזרים אליי: הקול שלו, ההרגשה של הריר הנוזל על לחיי, האורגזמות האבודות...

אוחחח אני רוצה כבר לגמור, לפרוק, להרגיש רפויה. אבל יודעת שאסור לי.

"אחחחח רונןןןןןן" צועקת בבית הריק. "מה עשית לי!"

 

אני נשכבת על הספה, מותשת. לאחר מכן אני כנראה נרדמת כי כשאני פוקחת עיניים זוהי כבר שעת ערב.

לרגע אני לא בטוחה האם זה היה חלום או מציאות.זה מרגיש כאילו חלמתי בשינה עוד חלומות אירוטיים .

קמה למטבח מבולבלת, מכינה נס קפה ומתיישבת מול המחשב.

 

שותה את הקפה וראשי ריק, כאילו מסרב לעבד את החוויה שעברה עליי, כאילו כל הסשן לא התקיים בכלל אלא רק בדמיוני הקודח.

מבולבלת הולכת למקלחת, משאירה שובל קצר של בגדים ונכנסת מתחת לזרם החם.

אני מתנקה משאריות הנוזלים שלי, שאריות הרוק שניגר על פני, מריחו של רונן.

לפתע נזכרת במבט שלו וחשה עקצוצים בין רגליי.

אני גם נזכרת ברגע הזה בו הוא הוציא אותי לחצר ואילץ אותי להשתין בכריעה, עירומה ופתאום אני מוצפת בתחושת השפלה מהממת.

כמה קטנה אני. בא לי להתכווץ ולהיעלם. השתנתי מולו כמו כלבה אמיתית. אויש זה פסיכי. למה לא עצרתי את עצמי? איפה הכבוד שלי? אני, שלא ראיתי אף אחד ממטר פתאום ..פתאום אני נמוכה ככה.

רחש המים עוטף אותי

הדמעות ניגרות על פני ומי המקלחת שוטפות אותן ממני במהרה .

אני נקרעת בין השכל המזועזע ובין הגוף המשתוקק.

הגוף... הוא רק רוצה עוד.

הוא מרגיש כמה זה היה משחרר ועוצמתי. כמה זו הייתי אני שם.

זו הייתי אני.

מחייכת לעצמי. הבכי נעלם, התחשות והזרמים גואים בי כמו במערבולת . אני שולחת יד לבין רגליי ונוגעת בעצמי, מתחילה להתעורר מחדש ונזכרת שאסור לי. אני עוצרת בעצמי בקושי רב. נושכת את השפתיים.

אלוהים, זה כל כך קשה. למרות שכבר התמודדתי עם התחושות האלו בזמן המבחן של החודש, הפעם זה הרבה יותר עוצמתי. הזיכרון של הנוכחות שלו והמגע שלו מוציא אותי מדעתי. מוציא את גופי מדעתו.

מרגישה כמו כמורה לסמים שנכנסת לקריז וצריכה את החומר שלה.

אני משחזרת את העונשים ובמקום שזה ירגיע אותי אני רק מתחרמנת יותר. מחפשת בזכרוני משהו מהסשן שיעזור לי להרגע. פתאום אני נזכרת בתחושת הגומי הקר של הכפפות וזה עוזר.

אסור לי להכשל כאן, כבר איכזבתי אותו פעם אחת ואת עצמי... אני פותחת באחת את זרם המים הקרים והם משלימים את המשימה וגורמים לי להתעשת.

עכשיו אני בשליטה.יוצאת מהר, מתייבשת ולובשת כותונת סאטן בצבע יין, כמו שרונן אוהב .

מוזגת כוס יין אדום.

 

אחר כך אני יושבת לכתוב את מחשבותיי על שעברתי היום. לוקחת נשימה עמוקה, בלוק כתיבה ועט.

עוד נשימה עמוקה.

חושבת מאיפה להתחיל.

עוצמת עיניים פותחת את הלב ואת הנפש ומתחילה לכתוב.

 

אדוני היקר .

היום הבנתי כמה אני שלך !

 

אוהבת לילך .

 

מביטה בדף, נזכרת בעברי.

אף פעם לא הרגשתי ככה כלפיי גבר. לא בעוצמות כאלו והאמת, אף גבר לא נתן לי את מה שהוא נותן .

היו לי כאלו שקנו לי מכוניות ולקחו אותי למלונות מפוארים ומסעדות יוקרה.

רונן לעומת זאת, שלח אותי לעבוד במסעדה והוריד אותי על ארבע...

אם היו שואלים אותי לפני שהכל התחיל מה הייתי מעדיפה, היה לי ברור איזו תשובה הייתי נותנת. מי לא היתה אומרת את אותו הדבר?

אבל איכשהו... למרות הקושי, אני מרגישה איתו כל כך טוב. הוא גורם לי להרגיש פרפרים בבטן אבל גם ביטחון

אמנם אני על ארבע מולו אבל מרגישה בשמיים.

זה נראה כאילו רק אני זו שמתמסרת אבל ברור לי שהוא מתמסר אליי באותה המידה.

לעומתו, כל מערכות היחסים שהיו לי עד עכשיו נראות שטחיות ומשמימות.

לידו אני אמנם גורה, כלבה, אבל לפני כן הייתי בעצם רק חפץ יפה. סוג של תכשיט שבני הזוג שלי התקשטו בו.

ככל ששוקעת במחשבות העצבות מתגברת, על העבר שאי אפשר כבר לשנות, על התובנות המאוחרות.

 

חותמת את המכתב במעטפה ונופלת למיטה.

 

בוקר חדש עולה ואני מתעוררת. מרגישה מלאת כח ואנרגיה. בא לי לטרוף את העולם.

מתארגנת ומתלבשת סקסי: חצאית צמודה עם מחשוף נדיב, חזייה בגזרת מחוך תואמת לתחתון ברזילאי שובב .

משלימה את ההופעה עם סנדלי עקב עם רכיסה לקרסול ויוצאת לדרך.

 

בדרכי לאתר של משפחת רובינשטיין אני לא יכולה שלא לפנטז על רונן ומרגישה את התחתון נספג מעט במיצי תאוותי.

מגיעה לאתר, רונן כבר שם עם שתי כוסות קפה על מכסה המנוע.

אני חונה ויוצאת מהרכב. הוא קולט שהגעתי ומביט בי. אני יכולה להרגיש את המבט הרעב שלו וזה מרגש אותי. פוסעת אליו, מודעת לכל צעד.

כשאני מגיעה אליו הוא מביט בי בחיוך מתפעל.

ואז, בלי מילים, הוא מצמיד אותי אליו בחיבוק חזק.

אני נמסה אל תוך זרועותיו. שוכחת את כל הספקות והפחדים.

הוא נושק לי ומרים אותי מהרצפה פיזית ומנטאלית.

אחרי דקה ארוכה של חיבוק צמוד, הוא משחרר אותי ממנו ומביט לתוך עיניי.

"מה שלומך גורונת שלי?"

אני משפילה את המבט, מתלבטת אם לספר לו את כל מה שהרגשתי אתמול. אולי זה לא ימצא חן בעיניו...

הוא מרגיש את ההיסוס שלי כנראה. "בואי." הוא אומר ונותן לי יד חמה.

אני הולכת איתו ברצון.

הוא מוביל אותי פנימה אל הבית הכמעט גמור, אל המרפסת הנשקפת לנוף השליו של הכנרת.

יש שם שני כיסאות קטנים. הוא מתיישב ואני אחריו. הוא עדיין מחזיק לי את היד.

"לילך." הוא אומר ומפנה בעדינות את הפנים שלי אליו כך שהעיניים שלנו נפגשות. " אני מודע לעובדה שעברת חוויה קשה אתמול. זו היתה חוויה לא קלה גם בשבילי למרות שלך זה בטח לא נראה ככה. אני יודע מה את עוברת. את לא צריכה לחשוש ממני. הספקות שלך לגיטימיים וגם הפחדים. הסיבה שהענשתי אותך היא לא בגללם אלא בגלל שלא שיתפת אותי בהם. זו גם הסיבה שאני רוצה לתת לזה הזדמנות נוספת. תקשורת זה משהו שאפשר לעבוד עליו ואני רוצה שתהיה בינינו תקשורת טובה. הכי טובה. שתרגישי חופשייה לשתף אותי בכל דבר, גם אם נראה לך שזה יפגע בי. מבינה?"

אני מהנהנת בלי להוריד ממנו את המבט, מרגישה שהעיניים שלי מתמלאות בדמעות. איך הוא יודע לקרוא אותי כל כך טוב.

אני לוקחת אתה יד שלו ומנשקת אותה בקצות האצבעות. "אתה צודק..." אני אומרת בשקט. "זו היתה הטעות שלי... שלא שיתפתי אותך."

"אני שמח שאת חושבת ככה." הוא אומר ומחייך אליי בעידוד. "ועכשיו, ספרי, מה עבר עלייך אתמול אחרי שהורדתי אותך בדירה."

אני מתחילה לספר לו על אתמול ומגיעה לחלק של המקלחת ואז אני נעצרת.

איך אספר לו על מה שהיה שם? על איך שנגעתי בעצמי... הוא הרי אסר עליי.

שוב הוא יחשוב שאיכזבתי אותו. אולי יהיה הכי פשוט לדלג על זה?

הוא קולט שוב את ההיסוס שלי.

"מה קרה גורונת? האם גמרת במקלחת?"

"אממ..." אני מגמגמת. "לא אדוני, כן אדוני. לא בדיוק..."

הוא מרצין. "תסבירי גורה."

"שלחתי יד אל בין רגליי אבל לא גמרתי, אדוני. בבקשה אל תכעס."

"אז נגעת בעצמך." הוא מסכם.

"כן, אדוני." אני אומרת ונושמת נשימה עמוקה.

"זה בסדר." הוא אומר ואני פולטת בהקלה את האוויר. "לא אמרתי לך שאסור לך לאונן אלא שאסור לך לגמור. את גורה ממושמעת."

אני מחייכת בהקלה. "תודה אדוני."

"על מה?"

"שאתה אמיתי, אדוני. ולא רק בדמיון..."הוא מחייך אליי ומחבק אותי חזק.

"אין לך מושג כמה אני אמיתי עדיין." הוא לוחש לי באוזן, "לאט אט תגלי."

אני נצמדת אליו לעוד רגע, רוצה שזה יהיה לנצח. שואפת לתוכי את הניחוח הממכר שלו.

אחר כך אנחנו רק יושבים בשקט, הכחול הבוהק של הכנרת עוטף אותנו.

"נתתי לך משימה לכתוב לי אתמול." הוא אומר פתאום.

"כן, אדוני." אני מתנערת מהחלום. מוציאה את המכתב מהכיס ומושיטה לו. "הנה, אדוני"

הוא לוקח ממני את המכתב ושם בכיסו. "טוב מאוד, גורונת. אני אוהב כשאת מצייתת לי. והייתי יכול לשבת איתן כאן שעות אבל שנינו חייבים לחזור לעבודה..." הוא קם ומושך אותי אליו, הוא מנשק אותי בבעלות ובעוצמה. הרגליים שלי הופכות למים. איך אפשר לעבוד אחרי דבר כזה, אני תוהה.

"לכי לעבודה, מותק. אני אדבר איתך במשך היום אחרי שאקרא את המכתב."

הוא נושק לי שוב, הפעם ברכות ובחוסר רצון אני נפרדת ממנו והולכת חזרה אל הרכב ........

 

חלק 19

לילך

חוזרת לרכב וכבר שומעת את מנגינת כלי העבודה מתנגנת מאחורי גבי מחייכת לעצמי כשמגיעה לדלת. זו נפתחת ומולי אני רואה את בעלת הבית.

מבטה מופתע, כמו גם מבטי. היא נראית שונה כל כך, לבושה באלגנטיות לא אופיינית - חצאית טניס לבנה קצרצרה, חולצת וי לבנה מבעדה נראית חזיית פושאפ מהגהינום שמבליטה חזה לבנבן וחצוף. היא מחזיקה בידיה עוגה ריחנית ועל פניה מבט זורח.

"היי לילך." אומרת בבלבול. "יש בעיות בבנייה?"

"לא" גברת רובינשטיין,  "באתי לבקר את רונן."

"ממ..." היא עונה, "ענייני עבודה?"

אני מסמיקה ולא עונה, היא מחייכת בידענות. "יפה לך, לילך, הוא טוב. יש לו סגנון שונה, אבל הוא טוב..."

"אני לא מבינה מה הכוונה, גברת רובינשטיין." אני עונה באומץ.

"יש לרונן ידיים טובות. לא רק בבנייה..." היא מחייכת אליי במתיקות. "אבל את זה את יודעת או שתגלי מהר. ועכשיו סלחי לי, הבטחתי לרונן ולמוחמד עוגה חמה אז אני רצה אליהם, שלא אקבל עונש."היא  אומרת בחצי הלצה מחייכת והולכת.

אני יוצאת מהבית, הדלת נסגרת בטריקה והרעש מרגיש לי כאילו קיבלתי סטירה לפנים.

הולכת לרכב, תחושת הריחוף שנחה עליי כשחיבקתי את רונן הופכת לתחושה של משא כבד על כתפיי.

היא נראית טוב, אני חושבת לעצמי בזעף ומאיפה היא יודעת שיש לו ידיים טובות?!

המחשבות שלי רצות. הוא זיין אותה? מתי הוא הספיק?

מה, הוא בוגד בי? כבר? עוד לא התחלנו בכלל...

והיא נראית טוב הפרוצה הזו!

איך הוא יכול לבגוד בי ?!

אווווווףףףףףףףףףףףףףףףףף

דמעות מציפות את עיניי.

מתלבטת אם להכנס פנימה ולהראות לה שהוא שלי, אבל ..... אוף, אני מבולבלת. רוצה לברוח מכאן.

אני מניעה את הרכב ועם נהמת המנוע הכעס מתחיל לצוף.

נוסעת למשרד ומרגישה פגועה וכואבת.

רונן

רחש צעדים נשמע מאחורינו. כבר לפי ניחוח הבושם אני יודע שזו גברת רובינשטיין.

"היי רונן." אני שומע אותה "הבטחתי וקיימתי."

אני מסתובב אליה ומחייך. "בוקר טוב גברת רובינשטיין. את נראית טוב היום." אני מחמיא לה ולוחץ את ידה.

 "תודה." היא עונה בחיוך שובב.

 

 

נותן צעקה למוחמד "בוא, יש הפתעה." ומכין עוד סיבוב קפה.

בעלת הבית לא מורידה ממני את העיניים. בסוף היא אומרת "פגשתי את לילך כשבאתי. יש ביניכם משהו?"

אני לרגע מבולבל. היא תפסה אותי לא מוכן אאאהההממ.

 

 

"סבאח אלח'יר יא מודירה, כיף חאלקי?" נשמע קולו של מוחמד שנכנס לחדר.

ואני, כמו חתול, משתמש במוחמד בכדי להתחמק מהשאלה. "וואלה מוחמד, באת בזמן. הנה בעלת הבית הביאה לנו עוגה. בואו נשב ביחד."

 

אני מקבל מבעלת הבית מבט נוקב וחודר של אישה מקנאה.

זה מסוכן, חושב לעצמי. אם היא מביטה בי ככה, מה מחכה לי עם לילך?

 

 

מסיימים את הקפה. גברת רובינשטיין מבקשת שאתלווה אליה לרגע.

אנחנו הולכים לכיוון הרכב שלה ואז היא נעצרת. "למה התחמקת מהתשובה לשאלה שלי, רונן?"

אני שותק לרגע ואז מישיר אליה מבט. "תראי גברת רובינשטיין, אלו עניינים של.... " התכוונתי להגיד "שלי, פרטיים" אבל היא קוטעת אותי בחוסר סבלנות. "רונן!" היא אומרת בלהט, "אני רוצה ממך עוד ערב כמו שהיה לנו! אבל פה, בבית, אחרי חנוכת הבית. זו הפנטזיה שלי... תוכל להגשים לי אותה?"

"לא גברתי." אני עונה מיד.

להפתעתי, היא מחייכת. "אז מה מונע ממך לומר שאתם זוג?! דוקא יפה לכם. תגיד לה ממני שיש לה טעם מעולה."

היא משאירה אותי קצת המום כשהיא מסתובבת והולכת לדרכה.

 

 

אני חוזר לעבודה אבל המחשבות לא נותנות לי מנוח. ממה נגרמת הרתיעה הזו מלומר בקול שאנחנו זוג?

כאילו המחויבות  המינית והבדסמית של הקשר הזה לא מחייבת אותנו מבחינה חברתית.

אני מבין שהחומות שבניתי בתוכי אחרי הבגידה הגדולה עדיין קיימות אף שחשבתי שהורדתי אותן לפני תחילת הקשר עם לילך. זה מדהים עד כמה הפחדים מחלחלים בנו עמוק ומותירים בנו משקעים.

אני בודק את עצמי טוב מבפנים. האם אני באמת רוצה את לילך? התשובה היא כן. זה מרגיש כל כך נכון.

אני מתיישב על המדרגות ושולף את המכתב של לילך .

"היום הבנתי כמה אני שלך .

אוהבת לילך "

טאח !!!!! רעש של יריה מאקדח המסמרים מרעיד את חדר המדרגות ונותן סאונד למילים האלו שמפלחות לי את הלב.

הפחד והעצב גורמים לי לרצות לברוח.

לברוח זה הפתרון הכי קל בשבילי. אבל מניסיון, זה פוגע בכולם.

להתמודד?

אחרי כל כך הרבה שנים ומערכות יחסים שנגדעו באיבם, כבר שכחתי איך זה לצאת לבלות עם בת זוג. הייתי תמיד כמו גנב בלילות, במקומות חשוכים,

בפינות הבטוחות שלי.

כן, גם עם לילך אני עוד בשלב הזה.

 

ההכרה במצבי מוציאה אותי מאיזון.

אני מבקש ממוחמד לסיים את העבודה בלעדיי כיון שאני צריך ללכת הביתה מוקדם.

הוא מביט בי במבט מודאג. "אללה מעאק," מברך בחום.

אני מגיע הביתה ומתישב מול המחשב.

פותח את התיקיה של רונית.

מוציא דף מקופל הכתוב הכתב ידי .

מתרגש .

ומתחיל לקרוא.

שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת, אֶחָד עָשִׁיר, וְאֶחָד רָשׁ.

לְעָשִׁיר, הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד.

וְלָרָשׁ אֵין-כֹּל, כִּי אִם-כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה, וַיְחַיֶּהָ, וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם-בָּנָיו יַחְדָּו.

מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה, וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב, וַתְּהִי-לוֹ, כְּבַת.

וַיָּבֹא הֵלֶךְ, לְאִישׁ הֶעָשִׁיר, וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ, לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא-לוֹ.

וַיִּקַּח, אֶת-כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָשׁ, וַיַּעֲשֶׂהָ, לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו.

— שמואל ב' פרק י"ב פסוקים א'-ד'

חושב על כמה שאירוע אחד בחיים יכול לתקוע אותך עמוק בבוץ.

הזכרונות מציפים אותי. הם גורמים לי להרגיש קטן. לסרב לקחת שליטה, לברוח.

פתאום אני נזכר שלא דיברתי עם לילך כמו שהבטחתי .

אני מתנער מכל הרגשות המרירים ושולח בזריזות הודעה.

"היי לילך.

קראתי את המכתב , התרגשתי :-)

רונן "

שולח את ההודעה ומרגיש לא רגוע. ברור לי שאני חייב להתעמת עם השדים שלי.

אחרי כל כך הרבה שנים אני חייב , לא רוצה אבל חייב.

צליל ההודעה לא מאחר. אני פותח את ההודעה והלב שלי שוקע.

בגדת בי עם בעלת הבית רונן?

יש לך רומן גם איתה?

בבקשה תגיד לי את האמת!........

 

הייתי צריך למלא לוטו חושב לעצמי , לוקח נשימה עמוקה  ועונה "לא".

השאלה אם את יכולה להאמין לי או לא ?

התשובה מגיעה מהר .

"לא יודעת !!!! אני מפחדת "

אין לך ממה גורה קטנה שלי . כמו שאת שלי אני שלך .

היום הבנתי כמה אני שלך .

אבל בשביל להיות מסוגל להסביר לך ולהראות לך אני יורד ליומיים למדבר לחשבון נפש שלי

עוד 48 שעות בדיוק תכיני 2 כוסות ובקבוק ויסקי על השולחן אצלך .

אני אחזור מהמדבר ואספר לך הכל ....

סומכת עלי ?

 

מקבל תשובה זריזה "כן אדוני ".

 

אורז תרמיל קל ונוסע למדבר .

מחשבותי וזכרונותי הולמים בי כל הדרך .

תמיד פנטזתי על הנקמה באותו אחד שחמד אותה ממני אותו עשיר שחמד את כבשת הרש שלי .

וכעת מול השמיים מלאי הכוכבים אני מרגיש שהנקמה שלי היא בשחרור שלי .

אחרי מסע הייסורים שהעברתי את לילך ואת עצמי הגיע הזמן לא רק להוריד את החומות אלא לפתוח את השער ואת הלב .

נרדם מול המדורה בחיוך שליו.

 

48 שעות עברו להם .

לילך יושבת ליד השולחן בלב כבד .מצפה לשמוע את נהמת הדיזל של הטנדר שמבשר על בואו של רונן .

ופתאום הדלת נפתחת והוא מביט בה בחיוך מתנצל .... הטנדר נתקע אז הגעתי בטרמפים .

היא מחייכת בחזרה הוא פורש את ידייו היא קמה בריצה לחיבוק חזק ועוצמתי .

אני אוהב אותך לילך , אומר שמביט בעינה ונדמה שדמעה מציפה את עיניו , היא מחייכת הפעם היא מוחה את דמעתו .

גם אני אדוני גם אני .

 

כעת יש לך סיפור ארוך לשמוע ובקבוק מעולה ללגום ממנו ....

ככה המשיכו עד הבוקר .....

 

מקץ כמה שבועות פרויקט בית משפחת רובינשטיין הסתיים והגיע זמן חנוכת הבית .

ושוב הטנדר נעמד מול הכניסה רונן דופק בדלת , בעלת הבית פותחת בחיוך ורואה את רונן עם זר פרחים ביד אחת ובידו השניה אוחז את לילך .

גברת רובינשטיין מגחחת נו באמת הגיע הזמן שתפסיק למשוך לה בצמות ותפנק אותה !!!!

 

היא מחבקת את שניהם ..... ולוחשת ללילך בשובבות אם שלישיה אז תקחי אותי בחשבון  J והן צוחקות יחדיו ....