חתול מעורר

מאז פרוץ השואה הנוכחית, פחדתי להכנס לפייסבוק.

ולמרות הכל מצאתי את עצמי עוקבת באדיקות אחרי חברים שאיבדו יקרים להם.

לאט לאט החיפושים נפסקים,

עוד ועוד מודעות אבל.

והינה,

אמצע הלילה,

הודעה באחת מקבוצות הוואטסאפ הכי רדומות שלי - בני הגרעין שלי (גרעין חברון, מחזור ק"ג), מודעת אבל של אחד מאיתנו שנרצח במסיבה.

לא מאמינה שעוד נשארו בי כל כך הרבה דמעות,

מתי

מתי

מתי

זה יפסק???!!!!!!

כי לא באמת אפשר לשמוח ולחגוג

אבל לפחות לברוח לכמה שעות של אינטימיות מעולה....

רק אני ואתה, עם מוזיקה נעימה

עם ראש פרוע וכיד הדמיון הטובה

היה מופלא.

את הפוסט הבא כתבתי בשבת, לפני שהבנו מה גודל האסון.

כמובן שלאור הדברים הרגשתי לא לעיניין להתעסק בעצמי.

העיניים כבר מסרבות לראות, האוזניים מחרישות, והלב.... פשוט מרוסק, מתקשה לנשום.

מכריחה את עצמי ללכת לעבודה ולהתנתק לכמה שעות.

אבל גם במשרד הרבה חסרים. בעיקר אמהות לילדים.

ענן כבד באויר. 

מחצבות שוממות וכבישי רפאים.

זוהי לא מלחמה,

זוהי שואה 

=============

הפייסבוק בשבילי הוא בעיקר כלי לתיעוד רגעים בחיי.

הנאה מלהזכר איפה הייתי אז ואיפה אני היום.

והינה היום תזכורת בפייסבוק :

היום לפני שנה

היום שבו התחלתי תהליך שהוכיח את עצמו הרבה מעבר למה שציפיתי או אפילו העזתי לחלום.

הבן הקטן שלי, לצערו (וצערי כמובן) גר עם מוטציה שהתלבשה על מי שהיה אבא שלו, ודואג לי מאוד.

הבוקר שלחתי לו את התמונה הבאה.

הוא השיב לי:

כן.

***אני מפחדת מנשקים ומעדיפה לא לגעת אפילו, אבל השארתי אותו נגיש, לכל מקרה!

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=82281&postid=1481385

מוזמנים לעזור, או לפחות לשתף.

כל חיי, עד לפני פחות משנה, ליוותה אותי בטן ענקית. לעיתים מלאה ומתוחה להתפוצץ (120קג) ולעיתים מדובללת, ריקה ורפויה (55קג).

מאז שהתחלתי עם השינויים הגופניים למדתי לראות את עצמי באור חדש מופלא:

אומנם עדיין לא הצלחתי לשטח אותה לגמרי כמו שתמיד חלמתי, אבל תכלס,

אני כבר מתקרבת לגיל 50.

כשאני מתבוננת על עצמי,

אני רואה אישה אמיתית, עם חזה גדול ושופע,  מותניים צרות ובטן עגולה שמנכיחה את שלושת ההריונות.

וכל כך אוהבת את מה שרואה ....

(מניחה שהרוב לא יבינו על מה מדובר.... בכל זאת אלופת הנסתרות)

כמה אני נהנית להיות חשופה גופנית כיום,

לעומת הנפש שמעדיפה להתחבא יותר ויותר עמוק עם הזמן שחולף

מיום ליום, שבוע לשבוע וחודשים שמצטברים לכמעט שנה, הקשר שאני נמצאת בו מעמיק עוד ועוד.

הפתיחות בינינו רק הולכת וגדלה וכן הרצון פשוט להנות אחד בחברת השני בכל מישור אפשרי. הינה בסופש הארוך הוספנו לנו בכיף גם לילה לבן של נטו חפירות.

של ניתוח הארועים האחרונים בחיינו ומה ההשלכות -

אצלו הכל חדש ומלהיב, ואצלי מעיר נשכחות.

תובנות מעמיקות על עצמי כיום, 

האם היא חזרה? האם עדיין יש לה מקום?.... 

האם באמת ברוכה השבה? האם היא עדיין שווה....

בזכותו משתחררת מחסמים, ומרגישה שוב טוב במים העמוקים.

מבינה בעצם, שלמרות העבר המלא ניסיון, 

הוא למעשה בחיי, הגבר האמיתי הראשון. 

שמה שאצל אחרים נתפס כשליטה, כמעמדות, כחוסר שיווין, כהשפלה,

בעיניי זו האינטימיות הכי הכי גבוהה.

האחד שבאמת יאהב בלי תנאים,

האחד שיעזור לי להמשיך להשיג יעדים.

בזכותו מתאימה את עצמי לחיים הנוכחיים

כי רוצה לשמור על המתנה הזאת בחיים.

באיזה דיוק מדהים הצלחתי לזמן אותו לחיים,

הסלע האיתן שנותן לי להעמד עליו, ובכך אותי להעצים.

עונה לי על הצורך הכה בסיסי, שלמעשה אף פעם לא נמלא,

של בן זוג שמעל הכל הוא גבר נדיר ומופלא.

יקר שלי

אוהבת אותך.

מתחילים את הלילה במסיבה -

דרק אנגלס הפעם

ולהמשיך לשחק בבית....

כי אין כמו בצימר שלנו