עושה בי כרצונה

אחת הסיבות שהוא לא היה מעוניין בי, כשרק התחלנו לשוחח, הייתה העובדה שאני פיזית מאוד, צריכה כאב פיזי. חוסר השליטה המנטלית הייתה נקודה לרעתי.
היום, אחרי תקופה לא קצרה, הוא מגדיר שיחות איתי כמכאיבות. בגלל נושאי השיחה.
נכון, לא תמיד אני אומרת את הדברים שאני אומרת במטרה להכאיב, הרבה מאוד פעמים זאת תופעת לוואי.
תמיד, אבל תמיד, אני מרטיבה כשהוא מזכיר את הכאב שלו.

בהתחלה זה היה מוזר, אבל אחרי לא מעט פעמים באותה הדירה זה מרגיש נוח. ולי זה חשוב, אני מרגישה לא בנוח בחדרים להשכרה ומלונות.
אבל עכשיו זה נוח, סוג של שלנו. בהתחלה הייתי מגיעה הרבה לפניו כדי להתרגל לדירה, היום אני עושה זאת כדי שיהיה לי זמן איתי לפני, זמן ציפייה.
אני אוהבת לשבת על הספה, לקרוא משהו ולהמתין.
אני אוהבת את המעבר מהרגיל לפסיכי. מהעולם שבו אני מחזיקה דלתות למבוגרים ממני לעולם בו אני אומרת להם: "רד" ומושיטה את הרגל.
ואני אוהבת את מה שמתרחש בו, כשאני אומרת את זה.
הוא עומד לפני, מצפה אבל "רגיל". ומילה אחת שולחת אותו לרצפה, למקום שלו. והפה שלו על כף הרגל שלי משקף לי את הרעב שלו. זה מתחיל, תמיד, בנשיקות עדינות ומתקדם לליקוקים רעבים. אני מרגישה אותו מתמקם.
ותמיד, כשהוא מרים את הראש, הוא נראה קצת יותר רגוע, כאילו הוא במקום הנכון.

תמיד אמרתי שאני לא מפנטזת, אלא מתכננת תכניות.
מתברר שתכננתי טוב.
והוא? הוא מאפשר לי להוציא אותן לפועל.
בכל מחיר.