עושה בי כרצונה

אני רואה זוג. הוא יושב עם הגב אליה, בין הרגליים שלה ונשען. היא בטלפון, היד שלה מלטפת את צידי הצוואר שלו בעדינות. הוא עם עיניים עצומות. 
אני נזרקת לעולם שלנו בשנייה.
אני רואה אותך יושב ככה, עירום. היד שלי מתהדקת על הצוואר שלך ואתה מאונן. כשאני משחררת אתה מפסיק. כשאני מהדקת, אתה שוב מאונן.
הפנים שלי קרובות לשלך ואני שומעת אותך משתנק, מחכה שאחזיר לך את האויר.

את שאר היום אני מעבירה רטובה. רעבה.

שיחה שהיתה לי גרמה לי לחשוב על כמה הוא חופשי יותר עכשיו, בתוך קשר שכביכול מגביל.
כמה זה מאפשר לו להוריד מסיכות, להיות יותר כן עם עצמו, להתמודד.
ואני חושבת שאולי, אם אהדק יותר, הוא יותר ישתחרר.
וכשהוא יותר משוחרר, לי יש יותר חופש.

לפעמים הידיעה שאני יכולה מספיקה לי, אני שומעת את ה"אעשה אם תרצי, כמובן" ומחייכת.
ולפעמים אני רוצה לקחת את מה שהוא מציע בשביל לרצות אותי. ואז לקחת עוד.
מזל שאני יכולה לבחור מתי בא לי מה.

כשהוא מתמודד עם דברים קשים בקשר שלנו הוא מדבר איתי (כותב לי, יותר מדוייק). הוא מנסח רעיונות מורכבים, קשיים, סערות. הוא מרחיב, מתאר תחושות, הבנות, השלמות, פחדים. השיחות שלנו מלבות את הפחדים שלו, אבל גם מסדרות דברים במקום ומרגיעות.
אנחנו עוסקים לא מעט בהתמודדויות שלו, בשינוי שהוא עובר, מולי ומול עצמו.
לפעמים אני מזהה את הצורך לעצור קצת את הסערה, אז ביקשתי ממנו רשימה של שבעה דברים חיוביים בקשר שלנו, רציתי שהוא יעצור קצת מלחשוב על כמה שקשה ויבין כמה שטוב. והגבר הזה, שכותב כל כך מורכב וכל כך עשיר, לא כתב אפילו משפט אחד בן יותר מעשר מילים.
ועכשיו אני תוהה אם חוץ מללמד אותו להתמודד עם קשיים, אני צריכה ללמד אותו להתמודד גם עם מה שטוב.

והרשימה עצמה? היא כתובה קצת כאילו כתב אותה ילד בן 17 שלא לגמרי מבין מה המורה רוצה ממנו. אבל היא שמחה אותי והעלתה חיוך על פני (:

"1. זה מגרה אותך ואותי.
 2. זה נעים לי (ולך), מעבר לגירוי. זה משמח.
 3. אני מרגיש בטוח.
 4. אני חושב שזה מתאים לי, למי שאני, למה שנכון עבורי.
 5. אני לומד דברים, חדשים.
 6. גם את לומדת דברים, חדשים, באמצעותי.
 7. אני מרגיש שאת תומכת בי, עוזרת לי, דואגת לי.

תודה :)"

מי שעשה (או שמע/קרא/ראה) מכיר את תחושת שכרון הכוח שמגיעה עם האבקה הזאת.
התחושה הזאת שאפשר לעשות הכל, שאין גבול, שמי שמולך מעריץ אותך, קשוב לכל מילה.

אז ככה זה השליטה בו, ככה מרגישה הכניעה שלו.

יש המון "צריכה" בקשר שכזה. צריכה את ההקרבה, את הכניעה, את התשוקה, את ההערצה.
אבל לפעמים יש צריכה לא עמוק, צריכה שיטחי. בלי סיבה ולא כי קרה משהו. צריכה כי זאת אני.
להכאיב פיזית. היום אני צריכה את ההנאה שאני יכולה לשאוב מפשוט להכאיב.

אנחנו עוסקים בנושא שמאוד קשה לו איתו והוא אומר לי: "השינוי הוא שאני לא רק מגורה מזה, אני גם מקבל את זה. זאת בהחלט ההשפעה שלך."
והעובדה שהוא מציין את זה שאני משנה לו דרכי חשיבה, שאני עמוק בתוך הראש שלו, מספקת אותי.
ומעוררת. מאוד.

אם תקחו את רשימת ה: "זה מה שאני רוצה מהנשלט" הבסיסית שלי ותשימו אותה מול רשימת ה"זה מה שאני רוצה מהשולטת" הבסיסית שלו ואז תעשו את אותו הדבר עם מה שאני לא רוצה וכך גם אצלו אתם תראו שלא היתה לו שום סיבה להציע את עצמו ולי לא היתה שום סיבה לקבל אותו.
אבל אם תקחו את המציאות מאז שמשום מה הוא הציע תבינו שצדקתי כשקיבלתי.
כי כל הרבה דברים שהוא לא אוהב אני מקבלת וכל כל הרבה דברים שהוא לא רוצה קורים. ובתוך כל זה הוא מצא מקום של שקט ואני אמצא, כשהוא יבקש לתת לי את מה שאני צריכה, מקום של חופש.
ובנתיים הוא למד לרצות לתת לי כאב, לשים את הריצוי שלי מעל שלו, להתגבר על פחדים ובמקביל (אני מקווה) להיות קצת יותר שלם עם עצמו ואולי אפילו מעט שמח במקום שלו.

אין אצלי הפרדה בין ריגשי לפיזי. אני לא רואה איך אפשר לאפשר לאחרת להכאיב ולקרוא לזה פיזי, או לחשוף משהו קשה ולא להרגיש את זה.
ולכן, כשהייתי צריכה להשקיט את המחשבות שלי, לשים בצד את האכזבה שלי, רציתי אותך כואב. לא כעונש, לא כפיצוי, אלא כי זה מרגיע אותי ואתה אמור להיות כלי שמשמש (גם) לזה.
והפעם הבכי שלך לא עורר, הצעקות לא דרבנו אותי להמשיך, העוררות שלך לא עניינה אותי. הפעם הייתי צריכה את ההקרבה שלך.
והצלחתי להרגע קצת רק כשהידיים שלי התהדקו על הצוואר שלך בפעם הראשונה, כשהפנים שלך האדימו והשתנקת, כשהפחד שלך בלט, כשאמרת לי שאתה לא רוצה, אבל הנחת את היד שלי על הצוואר שלך. והפחד שלך, שמגיע בכל פעם ראשונה שלך ובדרך כלל מעורר אותי, ענה הפעם על צורך אחר. על הצורך להחזיר לעצמי שליטה, בעצמי.
ואתה צריך לתת לי עוד, כי זה לא הספיק. ולמען הדיוק, אתה צריך לרצות לתת לי עוד.

את שלי, לא את שלו. הוא הגיע אלי נקי מהם. 
אני מסתובבת פה לא מעט שנים, היו לי מספיק נשלטים ודי הרבה מזדמנים. ועדיין היו דברים שמנעתי מעצמי, כי לא ידעתי שאני רוצה, כי חששתי לפגוע, כי חשבתי ש"ככה לא עושים".
לא מחפיצה, לא זורקת את הכניעה בפנים, לא משתמשת כלכלית, לא ממשיכה כשהוא אומר "אני לא רוצה", לא נוגעת במשפחה ולא עוד הרבה דברים אחרים.
והנה, אני כן עושה את כל אלו וזה כנראה רק יתרחב.
כי כשמישהו כמוהו נותן לי את עצמו אני מבינה שאלו אף פעם לא היו הגבולות שלי, אלא הגבולות של הקשרים בהם נמצאתי.
וכשיש לי אחד ששואל: "את מרוצה/שמחה מזה?" כדי לדעת אם התנהל נכון, ברור לי שאזיז את הגבולות שלי רחוק יותר.