עושה בי כרצונה

אין אצלי הפרדה בין ריגשי לפיזי. אני לא רואה איך אפשר לאפשר לאחרת להכאיב ולקרוא לזה פיזי, או לחשוף משהו קשה ולא להרגיש את זה.
ולכן, כשהייתי צריכה להשקיט את המחשבות שלי, לשים בצד את האכזבה שלי, רציתי אותך כואב. לא כעונש, לא כפיצוי, אלא כי זה מרגיע אותי ואתה אמור להיות כלי שמשמש (גם) לזה.
והפעם הבכי שלך לא עורר, הצעקות לא דרבנו אותי להמשיך, העוררות שלך לא עניינה אותי. הפעם הייתי צריכה את ההקרבה שלך.
והצלחתי להרגע קצת רק כשהידיים שלי התהדקו על הצוואר שלך בפעם הראשונה, כשהפנים שלך האדימו והשתנקת, כשהפחד שלך בלט, כשאמרת לי שאתה לא רוצה, אבל הנחת את היד שלי על הצוואר שלך. והפחד שלך, שמגיע בכל פעם ראשונה שלך ובדרך כלל מעורר אותי, ענה הפעם על צורך אחר. על הצורך להחזיר לעצמי שליטה, בעצמי.
ואתה צריך לתת לי עוד, כי זה לא הספיק. ולמען הדיוק, אתה צריך לרצות לתת לי עוד.