בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

עושה בי כרצונה

פה אני כותבת. אותי ואותו.
לפני 5 שנים. 22 במרץ 2019 בשעה 15:58

לפני שנתיים, כמעט בדיוק, ישב מולי גבר מרוגש, מגורה ואולי מפוחד ומנה בפני רשימת מגבלות. הוא שם על השולחן בשקיפות מלאה את כל מה שהוא לא יכול לתת וכל מה שהוא רוצה והכין את הקרקע ללבקש להיות שלי.
אני שמתי על השולחן את הדרישות שלי והצרכים שלי, הבהרתי לו שאני לא מקבלת את כל המגבלות שלו ושאלתי אותו למה הוא מבקש להיות שלי.
הוא ענה, בפשטות: "אני רוצה לחוות כניעה", אני זוכרת שחייכתי.
דקות קצרות אחר כך הוא הסיר חלק מהמגבלות כדי שאסכים לשקול לקחת אותו. מעניין אם הוא יודע שהחלטתי שכן, עוד לפני שבכלל ישבנו לקפה הראשון הזה ואם הוא יודע שהיה ברור לי שהמגבלות, חלקן, יוסרו כדי להיות שלי.
הוא לא נוכח מספיק לאחרונה, לא מספיק בשבילי ולא מספיק בשבילו. החוסר מפעפע והמציאות מפריעה לי להשתמש בו כמו שראוי שאשתמש.
לפני שבוע, כמעט בדיוק, ישב מולי גבר מתגעגע, מותש ואולי מגורה ומנה בפני, שוב, מגבלות. הפעם דווקא כן נאלצתי לשקול.
והוא נשאר.

לפני 5 שנים. 5 בפברואר 2019 בשעה 6:10

הוא מתיישב מולי ומסביר לי למה הוא לא יכול "לעסוק בכניעה שלו" עכשיו. הוא עמוס, הלו"ז שלו לא קבוע, החיים מפריעים לו להיות הוא. הוא ממשיך ומסביר לי שכניעה זאת עבודה קשה ומעלה עוד כמה סיבות ללמה קשה עכשיו. אני מקשיבה ושואלת: "אז צריך לדבר על לסיים את זה?"

הוא מזדקף, אומר לי שאת זה אני צריכה להחליט ומתחיל להסביר מהתחלה. טון הדיבור משתנה, עוצמת הקול יורדת והוא משפיל מבט.

אני מקשיבה, עונה את תשובתי ותוהה אם הוא מזהה את הפחד שנשמע בקול שלו, כשהאפשרות שזה ייגמר נשמעת הגיונית ונכונה.

כשהוא הולך אני נשארת עם לא מעט מחשבות ותהיות ומבינה שהוא אולי צודק, שלהיכנע ולהרגיש שייכות זה קשה ודורש עבודה אבל עכשיו, במציאות הנוכחית, לא להביע את הכניעה ולא להרגיש את השייכות ידרשו ממנו עבודה קשה יותר, פשוט כי יהיה לו קשה יותר להפסיק להיות הוא וההוויה הזאת תלויה בי. 

לפני 5 שנים. 22 בינואר 2019 בשעה 6:48

כן, ההקבלה היא בגלל שהוא מתרחק ותמיד חוזר. אבל זה לא באמת זה, כי בומרנג עוזב את הבעלים שלו על מנת לחזור (קצת האנשה לא הרגה אף אחד) והוא לא.

זה גם לא גומייה שנמתחת וחוזרת למקומה. כשגומייה עושה זאת היא מכאיבה, ברגע הזה בו היא חוזרת למקומה, כשהוא חוזר זה נעים.

אולי רצועה של כלב תהיה ההקבלה הנכונה. מאלה שמתארכות כשהכלב צריך קצת מרחק, כשהמציאות דורשת. מאלה שיכולות לחזור למקום לבד, כשהיא צריכה, או במשיכה קלה מהצד של הבעלים, כשאני צריכה.

היום יום מפריע לנו בתקופה האחרונה, מזל שהוא כמו בומרנג, אבל לא ממש .

לפני 5 שנים. 19 בנובמבר 2018 בשעה 7:55

לאחרונה אני חושבת לא מעט על מה שהגדרנו בשיחות הראשונות שלנו כעולם אידאלי. על כמה חופש זה היה מאפשר לי.

על איך הייתי פשוט יכולה לקחת מה שאני רוצה, כי זה שלי מתוקף היותך שלי.

 

לפני 5 שנים. 24 באוקטובר 2018 בשעה 20:06

אני מסתכלת אחורה לא מעט בשבועות האחרונים. אני בוחנת את ההתחלה שלו, הצהרות שהוא הצהיר, הצהרות שאני הצהרתי. אני נזכרת במקומות בהם הוא הבין מי הוא ומה הוא הסתיר מעצמו עד אז. אני חושבת על לפני שלושה חודשים ועל כמה חנוק הוא הרגיש, מפוחד. אני נזכרת בהקלה שהוא הרגיש כשהצעתי לו חודש חופש.

אני מריצה את כל אלה בראש ולא יכולה שלא להתפעם מהכניעה שלו, ההתמסרות. מאיך זה שכל משפט שני שלו, בשבועות האחרונים, אומר לי: "קחי, זה שלך ממילא. קחי כל מה שאת רוצה".

לפני 5 שנים. 17 באוקטובר 2018 בשעה 22:24

כאדרסטיה היה לי את המקום לעבד רצונות חדשים, בצורה יחסית אנונימית . 
ידעתי שרוב מה שאני כותבת שם יהפוך, יום אחד, למציאות.

כגייגר יש לי את ה"יקרה בעתיד" ולפעמים את ה"כותבת פנטזיות", בשביל להנכיח רצונות. אלו שמכירים אותי שמעו ממני לא מעט פעמים ש"אני לא מפנטזת, אני מתכננת תכניות". 
אני יודעת שדברים משם הופכים ויהפכו למציאות.

מולך יש לי את ה"אתה עוד תרצה לתת לי את זה". זאת הדרך שלי לצרוב לך רצונות וצרכים שלי בראש. 
והנה, הרצונות שלך עולים על פני השטח, בדיוק כמו שאמרתי שיקרה.

 

נעים לי. נעים לי לדעת שלא טעיתי.

לפני 5 שנים. 11 באוקטובר 2018 בשעה 12:41

תמיד מרגיש לי מוזר להגיד לגבר בוגר, על תהליכים שהוא עובר, "אני גאה בך".
מרגיש קצת יומרני, משחקי.
אבל אני גאה. גאה בדרך שלו, בהתעקשות. גאה בזה שהוא לא ברח, למרות שהוא יכול, שהוא נאבק בעצמו כדי להשאר.
אני קוראת אותו מעבד ואני נושמת עמוק, מזדקפת במקום, משהו בי מתמרכז, מתמקם.
הוא מבהיר לי כמה הוא שלי ואני מתגאה.
ומרטיבה.

לפני 5 שנים. 25 בספטמבר 2018 בשעה 15:47

ככה, בלי שום טריגר, נזכרתי ברגעים האלה שהשוקר נגע בירך שלך. נגיעה, הפוגה, נגיעה, הפוגה, כמה וכמה פעמים.
נזכרתי בדמעות שלך שם ובחיוך שלי, נזכרתי בניסיון שלך לא לזוז כדי לא להפריע ובכך שלא ממש הצלחת, נזכרתי שבקשת שאפסיק ושאפשרת עוד כי רציתי.
נזכרתי כמה זה עורר אותי, כמה זה סיפק. נזכרתי שזה בדיוק מה שאני רוצה ממך.
שתתן לי את מה שאתה לא רוצה.
כי אני רוצה.

לפני 5 שנים. 13 בספטמבר 2018 בשעה 12:01

אני אוהבת את הדרך בה דברים קורים. אני אומרת מילה, מחדירה רעיון והוא לוקח.

זרע של צורך שלי הופך מהר מאוד לרצון שלו, להבנה שככה יהיה. מהרגע הזה זה מתחיל לקרות, בשלבים. אני מובילה אותו לאן שאני רוצה ולפעמים נותנת לו לעשות את הצעד האחד קדימה.

אני מבהירה לו שאני רוצה, שהוא ייתן והוא מהנהן ויורד עוד קצת למטה. כאילו אין גבול ללמטה שלו.

ואני אוהבת את זה שזה קורה בקצב שלי. לאט.

לפני 5 שנים. 5 בספטמבר 2018 בשעה 14:12

כשאני שואלת את עצמי למה בימים האחרונים אני ממש רוצה לראות אותו שותה את השתן שלי, אני עונה לי ב: "פשוט ככה".

כשאני שואלת את עצמי למה שהוא יעשה את זה התשובה קצת מתארכת: "ככה. כי את רוצה".