לפני 6 שנים. 5 בפברואר 2019 בשעה 8:10
הוא מתיישב מולי ומסביר לי למה הוא לא יכול "לעסוק בכניעה שלו" עכשיו. הוא עמוס, הלו"ז שלו לא קבוע, החיים מפריעים לו להיות הוא. הוא ממשיך ומסביר לי שכניעה זאת עבודה קשה ומעלה עוד כמה סיבות ללמה קשה עכשיו. אני מקשיבה ושואלת: "אז צריך לדבר על לסיים את זה?"
הוא מזדקף, אומר לי שאת זה אני צריכה להחליט ומתחיל להסביר מהתחלה. טון הדיבור משתנה, עוצמת הקול יורדת והוא משפיל מבט.
אני מקשיבה, עונה את תשובתי ותוהה אם הוא מזהה את הפחד שנשמע בקול שלו, כשהאפשרות שזה ייגמר נשמעת הגיונית ונכונה.
כשהוא הולך אני נשארת עם לא מעט מחשבות ותהיות ומבינה שהוא אולי צודק, שלהיכנע ולהרגיש שייכות זה קשה ודורש עבודה אבל עכשיו, במציאות הנוכחית, לא להביע את הכניעה ולא להרגיש את השייכות ידרשו ממנו עבודה קשה יותר, פשוט כי יהיה לו קשה יותר להפסיק להיות הוא וההוויה הזאת תלויה בי.
