לפני שנתיים, כמעט בדיוק, ישב מולי גבר מרוגש, מגורה ואולי מפוחד ומנה בפני רשימת מגבלות. הוא שם על השולחן בשקיפות מלאה את כל מה שהוא לא יכול לתת וכל מה שהוא רוצה והכין את הקרקע ללבקש להיות שלי.
אני שמתי על השולחן את הדרישות שלי והצרכים שלי, הבהרתי לו שאני לא מקבלת את כל המגבלות שלו ושאלתי אותו למה הוא מבקש להיות שלי.
הוא ענה, בפשטות: "אני רוצה לחוות כניעה", אני זוכרת שחייכתי.
דקות קצרות אחר כך הוא הסיר חלק מהמגבלות כדי שאסכים לשקול לקחת אותו. מעניין אם הוא יודע שהחלטתי שכן, עוד לפני שבכלל ישבנו לקפה הראשון הזה ואם הוא יודע שהיה ברור לי שהמגבלות, חלקן, יוסרו כדי להיות שלי.
הוא לא נוכח מספיק לאחרונה, לא מספיק בשבילי ולא מספיק בשבילו. החוסר מפעפע והמציאות מפריעה לי להשתמש בו כמו שראוי שאשתמש.
לפני שבוע, כמעט בדיוק, ישב מולי גבר מתגעגע, מותש ואולי מגורה ומנה בפני, שוב, מגבלות. הפעם דווקא כן נאלצתי לשקול.
והוא נשאר.
לפני 5 שנים. 22 במרץ 2019 בשעה 15:58