לפני 5 שנים. 24 באוקטובר 2018 בשעה 20:06
אני מסתכלת אחורה לא מעט בשבועות האחרונים. אני בוחנת את ההתחלה שלו, הצהרות שהוא הצהיר, הצהרות שאני הצהרתי. אני נזכרת במקומות בהם הוא הבין מי הוא ומה הוא הסתיר מעצמו עד אז. אני חושבת על לפני שלושה חודשים ועל כמה חנוק הוא הרגיש, מפוחד. אני נזכרת בהקלה שהוא הרגיש כשהצעתי לו חודש חופש.
אני מריצה את כל אלה בראש ולא יכולה שלא להתפעם מהכניעה שלו, ההתמסרות. מאיך זה שכל משפט שני שלו, בשבועות האחרונים, אומר לי: "קחי, זה שלך ממילא. קחי כל מה שאת רוצה".