עושה בי כרצונה

אני סוף כל סוף יודעת מה אני רוצה. יותר נכון, אני יודעת לאיזה שינוי אני מוכנה להסכים אם דברים יצטרכו להשתנות.

אני גם יודעת מה הוא צריך ותוהה אם זה גם מה שהוא החליט שהוא רוצה.

10-

האמת היא שאני לא יודעת. לא יודעת מה נכון וגם (בצורה לא אופיינית לי) לא יודעת מה אני רוצה.
המרחק והעובדה שלא היה לי זמן אליו או בכלל לחשוב על זה גרמו לכך שלא הצלחתי לעבד. אני מבינה אותו קצת יותר עכשיו, את הנסיון שלו להסביר למה הוא לא מצליח לדעת מה נכון ומה הוא רוצה.

החופש שלו נגמר רשמית לפני שבוע, עדיין לא נפגשנו או שוחחנו ואני לא יכולה שלא לחשוב על כך שאולי ככה טוב לו יותר.

7-

אני מתלוצצת איתו (חצי מתלוצצת) על כך שאני אתחיל לספור לו אימוג'ים ואעניש אותו עליהם, כשהוא יחזור אלי.
הוא אומר, בצדק, שהוא לא סומך על הספירה שלי. אני מסכימה איתו לחלוטין ו"מרגיעה" אותו בכך שאני מבהירה שגם ככה לא תכננתי לספור, שאני אמציא מספר וזהו. זה נראה לו הגיוני.
ברגע אחד משהו זז אצלי בפנים. מעבר לצחוק, מעבר לקלילות, אני לא יכולה שלא להרגיש שהוא באמת יקבל כל עונש וכל מספר שאגיד ואני לא מצליחה שלא לראות אותו מולי, בוכה מכאב, מפצה אותי על התקופה האחרונה.
אני נושמת עמוק, מתאפקת שלא לחלוק איתו את מה שאני מרגישה באותו הרגע, בולעת את גוש הצורך הזה וכותבת "45". הוא מחייך.
בסוף השיחה הוא שולח שוב אימוג'י ואני כותבת לו "53 (: ", הוא עונה ב"530" ויוצא מהשיחה.
אני בוהה לשנייה במסך וחושבת כמה אני מקווה שהוא באמת ירגיש את הרצון לתת לי יותר משאבקש.

9

בראש שלי הוא נמצא במוד "רגלי".
צמוד לרגל, שקוף ושקט. נוכח ולא נוכח. הבעלות ברורה, כך גם השייכות. הרצון שלו לבטא אותה, קצת פחות.
הוא נמצא ב"רגלי" וזאת לא אני שצריכה להגיד את ה"יכול" שיחזיר אותו למקום, אפילו שאני יכולה ורוצה.
זה הוא שצריך לשאול "יכול?"

14

היה נעים לראות אותו, פעם ראשונה אחרי הרבה זמן, נינוח מולי. בלי חששות, בלי מועקה.
זה היה נעים ולרגע אפילו חשבתי שעדיף לו ככה, מה הוא צריך את כל הכאב הזה? הפחד?
ואז הגיע רגע בו הראש שלי, החוסר, זרקו לי תמונה שלו על הרצפה, הרגליים בפישוק רחב והוא מבקש ממני להכאיב לו.
זה עורר אותי.
נזכרתי בשקט שלו לאחר מכן, בשקט שלי.
וזה היה נעים לראות אותו ככה, רגוע, אבל אני לא יכולה לחשוב על לוותר.
לא הוא על המקום היחיד בו הוא יכול לבטא את כל מי שהוא ולא אני על הסיפוק והריגוש שאני מקבלת כל פעם שהוא נותן לי חלק נוסף ממנו.

21

לפני בערך שנה אמרתי לו למחוק את הפרופיל שלו, היתה לי סיבה טובה.
קצת אחרי זה הוא פתח את הפרופיל הזה כי רציתי שתהיה לו פה נוכחות, אחר כך גם ניכסתי את הבלוג הזה אלי.
עכשיו אני מקבלת התראה שיש עוד 3 ימים למנוי ואני לא מצליחה להחליט אם לחדש עכשיו או לחכות שהוא יבקש ממני גם את זה.

25

הדבר הראשון שהוא נתן לי (אחרי שהוא נתן את עצמו ולפני שהוא ביקש להיות שלי) זה את האוננות שלו. הוא הפסיק לאונן ולגמור, מבלי שהוא אמר לי וחלק את זה איתי רק כשאני העליתי את הנושא.
אחת המגבלות שהסרתי מעליו לתקופה הזאת זה את הצורך לבקש ממני לאונן ולגמור, לידע אותי אחרי ולספר לי על מה.
נכון ללפני יומיים הוא עדיין לא נגע בעצמו, שילוב של חוסר זמן וחוסר חשק.
אני תוהה אם הוא מבין שזה לא שהוא באמת משוחרר ללגמור מתי שבא לו. אני פשוט מרשה לו, לתקופה קצרה, להיות זה שבוחר מתי, איך ועל מה.
זה, בדיוק כמוהו, עדיין שלי.

26

כבר תקופה ארוכה שהוא נחנק, שהקשר שלנו מכביד עליו והפחד שלו מציף אותו. אני חושבת שאפילו הוא כבר לא יודע אם הוא עדיין רוצה כמו שהוא רצה בהתחלה (לכל הפחות).
אז הוא קיבל חופש.
נכון שניסיתי להבנות את החופש, קשה לשחרר כשאת חולת שליטה, אבל שיחררתי אותו מהמגבלות שמלוות אותו כבר יותר משנה. עכשיו, שבוע אחרי, גם שיחררתי מהמחשבה שהחופש שלו בשליטתי.
הוחלט על חודש, חודש שהוא בחופש אבל לא משוחרר. אני תמיד אומרת שהוא ילד בן 16 וגם הפעם זה הוכח, בשנייה שהאפשרות עלתה הוא זרק את ספרי הלימוד ורץ לחופש הגדול, בעוד שאני הייתי זקוקה לזמן עיבוד.
אז החופש שלו התחיל לפני שבוע, אבל שלי התחיל השבוע.
מעניין אם הוא שם לב כמה קרוב הוא נשאר למרות שהוא ביקש מרחק.
מעניין אם הוא מודע לזה שהוא נשאר קרוב כמו תמיד.
מעניין אותי אם הוא כבר הגיע לרגע בו הפחד מלאבד אותי ואת המקום שלו מחליף את הפחד מלהתקדם.

28

אני פתאום מבינה שהחופש שזיהיתי שהוא צריך לקחת נכון גם לי.
אני צריכה שהוא יתרחק קצת כדי שיבקש לחזור. אני צריכה להיות בטוחה ברצון שלו, במוכנות שלו, קצת יותר ממה שאני בטוחה כיום.
הצורך עדיין קיים, כך גם הנזקקות, אני לא מפקפקת במקום שלו תחתי. אני גם לא מפקפקת בחשיבות שלי בחיים שלו.
אני כן מבינה עכשיו, לקח לי קצת זמן, שאני צריכה לבחון מה הצרכים שלי מולו ומה אני רוצה ממנו.

כדי שאוכל, ממש כמו בהתחלה, לשטוח אותם בפניו.

כדי שהוא יוכל, ממש כמו בהתחלה, לבקש ממני להיות שלי ולענות על צרכי.

אז לא, אני לא משחררת והוא לא ביקש להשתחרר, אבל הרצועה רפוייה יותר ותתארך כמה שצריך.

30 יום.

זה תהליך מעניין, אני מרגישה כאילו אני לומדת אותו מחדש.
זה עדיין הוא, שקוף יותר מתמיד, רוצה יותר מתמיד ומפחד יותר מתמיד.
אבל הנקודה הזאת בה אנחנו נמצאים מרגישה לי כאילו יש לי מגרש משחקים חדש לשחק בו.