עושה בי כרצונה

אני יושבת מולך ומקשיבה לך פורס את הקשיים שלך, הפחדים והתובנות ובשנייה הראשונה זה נשמע כאילו אתה עומד להגיד "מספיק, אני רוצה להשתחרר". אני מכינה את המשפט שלי בראש "לא, אתה לא באמת רוצה, אתה פשוט מוצף ומפוחד", מחכה שתסיים לדבר ומגלה שהוא מיותר.
הפעם גם אתה, באופן יחסי, יודע מה אתה חושב.
אני מקשיבה לך ולא יכולה שלא לחשוב על זה שלא משנה מה יהיה, לא תוכל להתרחק.
ואז אתה אומר בדיוק את זה.
אני מחייכת מבפנים ומבינה (שוב) כמה אני צרובה בתוכך.

משהו ביננו מרגיש לי כמו בהתחלה, כאילו אנחנו עומדים מול משהו חדש.
עברה בערך שנה מאז שהסכמתי לקחת אותך, מאז שביקשת להיות שלי כדי "לחוות כניעה", שנה בה חווית כל כך הרבה דברים ראשוניים, כל כך הרבה רגשות חדשים.
עברה שנה ולפני פחות מחודש חשבתי שאאלץ לשחרר אותך, שאתה רוצה פחות ויכול פחות.
ואז אמרת: "אני לא רואה את עצמי בלי להיות שלך".
וכן, עברה שנה ואנחנו רחוקים מההתחלה, אבל בטוח עומדים מול דברים חדשים.

אלו היו רגעים בודדים במפגש שהבנתי שהוא עדיין שקוף מולי, שהוא לא הצליח (וגם לא ניסה) להתנתק לחלוטין.
* הרגע בו הוא סיים לגולל סיפור מהיום יום שלו, שנייה לפני שהיה ברור שעכשיו תורינו, עכשיו מתמודדים והוא הושיט לעברי את היד שלו, מבקש את שלי בלי להגיד מילה.
* הרגע שהוא אמר "אני לא רואה את עצמי בלי להיות שלך", שנייה לפני שהוא הודה שלפחד שלו היתה יותר משמעות ממה שהוא חשב.
* הרגע בו היד שלי התהדקה על הצוואר שלו, הפנים שלו מתעוותות בחוסר אונים, שנייה לפני שהוא פתח את העיניים והסתכל בשלי בעודי מהדקת חזק יותר.
* הרגע בו הוא אמר את התודה הקבועה שלו בסוף והתכוון בה לכל כך הרבה דברים, שנייה לפני שהוא הלך.

זאת פעם ראשונה מזה בערך שנה שאני לא יודעת בוודאות מה הוא חושב. יש לי את ההשערות שלי, את ההנחות, אבל זאת לא אותה הידיעה הבטוחה שבדרך כלל יש לי.
אני לא מופתעת שזה המצב, הוא הרי מנתק את עצמו ממני. הוא שם את עצמו רחוק, לאיפה שאני לא מגיעה ועוטף את עצמו בשכבות של חוסר נגישות.
כן, אני יודעת שזה לא רק הפחד מהמקום בו אנחנו נמצאים (או לפחות היינו), אני יודעת שכרגע המציאות חזקה יותר משנינו ושהמרחק הזה נכון לו.
אבל יש שני דברים שאני יודעת בוודאות, אם הוא לא ישאיר לי סדק קטן, לא ישאר לו לאן לחזור. 
ואת זה שהוא רוצה שישאר לו לאן לחזור.

לאחר דקות ארוכות בהן הוא כואב, בוכה, מבקש שלא, מבקש שעוד, מפשק את עצמו בשבילי שיהיה לי נוח, שיהיה נגיש, אני נשענת לאחור.
לוקח לו קצת זמן עד שהוא מחזיר לעצמו את הנשימה, עד שהוא פותח את העיניים.
הוא כמעט תמיד שואל אותי מה אני רוצה להגיד כשהוא "חוזר" אלי. אני כמעט תמיד עונה ב"כלום".
וזה מדהים, כמה שאני שקטה שם, כמה לרגע אין בי רעש.
וזה מדהים כי אני יודעת שאני צריכה עוד שקט ושהוא ייתן לי אותו, גם כשזה אומר עוד סבל בשבילו.

בפגישה האחרונה שלנו הודעתי לו שאני מתכוונת לקחת, בקרוב, משהו שהוא לא רוצה שיקרה.
כשרק התחלנו את הקשר הבהרתי לו שזה יגיע והוא ביקש שלא, הנחתי לזה לזמן לא קצר בכלל ועכשיו אני רוצה.
אז הודעתי והוא שתק. אחז לי חזק יותר את היד ושתק.
שמעתי אותו חושב, הרגשתי אותו רוצה שזה לא יקרה.
אבל הוא שתק וקיבל את מה שאמרתי.
הבוקר אמרתי לו שהוא שימח אותי בכך שהוא לא ביקש ממני לא לתת את זה, למרות שאני יודעת שכך הוא מעדיף.
הוא ענה: "במובן העמוק, אני כבר לא במקום לבקש לא".
ואני חייכתי.

אני גאה בו. ומרוצה.
ורוצה יותר.

הוא שואל אותי אם הייתי מגורה כשנכחתי כצופה באקט שמאוד מפחיד אותו, שהוא לא רוצה בו, אבל יודע שיקרה.
אני עונה שכן ומוסיפה: "לפעמים זה נראה כאילו העוררות שלי היא סוג של נחמה. כאילו אתה אומר: "נו, טוב, לפחות היא מגורה מזה".
אבל זה נחמה משולבת בחשש, כי זה בא עם: "הסיכוי שזה יקרה גדול יותר וזה מפחיד"."

הוא עונה: "נכון".
ואני רוצה בזה, קצת יותר.

בדרך כלל השקט שלי מגיע אחרי הכאב והדמעות שלו, בעוד ששלו מתחיל כשהוא יורד אל הרצפה, אל כפות הרגליים שלי.
הפעם היה לי שקט כבר בהתחלה, ברגע הזה בו הראש שלו היה צמוד לרצפה וכף הרגל שלי על הפנים שלו, ספק מצמידה ספק נשענת. 
כנראה שאחרי כל כך הרבה זמן שלא שיחקתי בו השקט שלי הגיע מהר.
לא הרבה זמן אחר כך הוא שכב על הגב, היד שלי מכה בחוזקה את האשכים, הזין הזקור. היתה שם סערה בתוכי, רציתי עוד מהכאב שלו, רציתי לא להפסיק. הסערה שלי תאמה את שלו, את הבכי, הצורך, הטפטוף.
ושוב שקט. שוב המקום הזה שכל כך ברור לשנינו, שוב ההבנה שככה זה נכון.

פעמיים במפגש אחד הוא ביקש ממני שלא לעשות משהו. אלו היו  שני דברים שונים ומשמעותיים, דברים שעל פניו הוא לא היה צריך לבקש, דברים שלא הייתי חושבת לעשות.
שמעתי את החשש בקול שלו, הרגשתי את התלות שלו ברצונות שלי, את ההפנמה שהוא צריך לבקש ולא יכול פשוט להחליט.
המבט שלו, בשני המקרים, היה מצפה, מבקש, מפוחד.
התגובה המיידית שלי היתה לשאול את עצמי אם הוא באמת חשב שאעשה זאת.
שנייה אחר כך הבנתי משהו חשוב יותר.
הוא ביקש, אני נעניתי לבקשה.
אבל הוא היה נשאר גם אם הייתי מסרבת.

אני אוהבת את זה שהוא פתוח מולי, שקוף. הוא חולק איתי מה מפחיד אותו, מה גורם לו להרגיש כנוע וממוקם. 

אני אוהבת את זה כי אני יודעת כמה הפתיחות הזאת קשה לו וגם כי אני מקבלת רעיונות מהתרחישים שהוא מעלה.

עכשיו אני רק צריכה לוודא שהוא לא יחליט להפסיק לדבר איתי (: