עושה בי כרצונה

אני שואלת אותו שאלה והוא עונה לי ב"כן" נחרץ. אני מקשיבה לו מתחיל להסביר מה עומד מאחורי התשובה שלו, עוצר את עצמו ואומר לי "בעצם, לא" ואז מסביר למה לא. 

ושם בשנייה הזאת ראיתי את ההבדל שיש בין הגבר שביקש להתנסות, כשהוא ביקש להיות שלי לבין הגבר שהוא היום, שלי.

בהתחלה זאת היתה עבודה, השקעתי מאמצים, חיכיתי בסבלנות (בדרך כלל (: ). הייתי צריכה להוביל אותו, להגיד לו מה הוא מרגיש, מה הוא רוצה, מה הוא צריך. להראות לו במדוייק איך כניעה נראית ומה הוא צריך לעשות, לבד הוא לא הצליח.
והוא הגיע למקום הנכון, כמו שידעתי שיקרה.
אז עכשיו אני נחה, אני יושבת ומקשיבה לו מביע כניעה, מסביר לי מה נכון לו לעשות ואיך הוא יעשה את זה. קוראת אותו מבקש הכוונה, מתייעץ.
עכשיו הוא עושה זאת לבד ואני פשוט שם, מאפשרת לו לרדת הכי עמוק שהוא יכול, בשבילי.
נעימה לי, המנוחה הזאת, אני גאה בו, מרוצה מהמקום שאליו הוא הגיע ואוספת כוחות, לשלב הבא.

נעים לי עכשיו, בתוך הקושי שלו.  נוח לי כשהוא מתאמץ בשביל להוכיח את הכניעה שלו. השיחות האחרונות שלנו עמוסות ברגשות שנדיר שהוא נותן להם מקום.

אני יודעת שהסערות שלו הן בגללי, בשבילי. אני יודעת שאני היא זאת שגם מספקת את השקט.

ברור לשנינו שבפעם הבאה שהוא ירד לרצפה מולי הוא ירגיש קצת יותר במקום. וגם אני.

אני חושבת שהזמן שעבר, בשילוב עם תהליכים שהוא עבר (שאנחנו עוברים), יגרום לו להתרגש קצת לפני שניפגש, קצת כמו בהתחלה.
אני חושבת שהרגע בו הוא יכרע בפני ייתן לו קצת שקט, ייאפס לרגע קצר את הפחדים והחששות.
אני חושבת שהמגע הראשון שלו יהיה מעט מהוסס ואלפית השנייה לאחר מכן נזקק, מתגעגע.
אני חושבת שהוא ייכאב יותר מבדרך כלל, שאני אכאיב יותר.
אני יודעת שהדמעות שלו ייתנו לי שקט.

הוא אומר לי, לא מעט פעמים, שהוא מודה לי על הסבלנות שלי ולפעמים אפילו מופתע ממנה.

אבל עבר כל כך הרבה זמן והיא קרובה ללפקוע. 

השילוב הזה בין הרצון שלי לצרוב כאב ולגרום לפחד לבין הרצון להיות נחמה ומושא תשוקה בלבל אותי בעבר, הקשה.
רק כשהשלמתי עם זה יכלתי לקחת מאחרים את מה שאני זקוקה לו, לקבל את מה שאני צריכה.
אני יודעת שהצורך שלו באותו השילוב, כנשלט, מבלבל ומקשה.
אני יודעת שכשהוא ישלים עם זה לחלוטין הוא ייתן לי את מה שאני זקוקה לו, מבלי שאצטרך לקחת.
אבל אני גם מבינה שלפעמים צריך לקחת ממנו, כדי שהוא ישלים.

זה עניין של איזון.

כשאתה נותן את כל מה שיש לך, ריגשית, אני צריכה את כל מה שיש לך לתת לי, פיזית.

אני לא יכולה לברוח מהרצון לצרוב אותי עליך כמו שאני צרובה בתוכך.

זה די פשוט, האמת. אם אתה נותן לי אותך, אני רוצה הכל.

לפני יומיים נזכרתי שפעם הוא אמר שלנשק לי את כף היד זאת מחווה של הוכרת תודה.

אני רעבה לכאב שלו, לכאב הפיזי, הריגשי נוכח ללא הפסקה כבר כמה ימים. הפחד לא מניח לו ואובדן השליטה מערער אותו.

אני רוצה לסטור לו ברצף עד שידמע, לזיין לו את הפה עם כף היד עד שישתנק, לאחוז חזק את האשכים עד שיבקש שאפסיק ולהדק את היד חזק סביב הצוואר עד שיפסיק להתנגד. אני רוצה להשוות בין המנטלי לפיזי, לעזור לו לתת לי הכל.

אני רוצה שבסוף, אחרי הכל, כשהוא כבר לבוש וליד הדלת הוא יסתובב אלי, יבקש לרדת לרצפה יצמד לרגלי וינשק את כף ידי כהוכרת תודה.

משהו במקום החדש אליו הגעת גורם לי לרצות לעשות כל מה שעשיתי בך, מהתחלה.
לרצות להגדיר מחדש, להציב מטרות חדשות, רצונות חדשים.
אני רוצה לבחון מה השתנה, את הההבדל בתגובות.
אני רוצה לראות כמה השתנית בזכותי.
בזכותך.
לתת לך את האפשרות לתת לי כל מה שרצית שלא, שחשבת שאתה לא יכול.

אני אומרת את זה הרבה, חלק הוא כבר נתן (או רצה), לחלק אני מחכה. אבל הוא ירצה וייתן, כדי שאני אוכל לבחור אם לקבל.
עכשיו הוא מעלה לדיון משהו שלא חשבתי לבקש, שלא חשבתי שהוא יוכל לתת ואני מופתעת.
אני גאה בו, מרוצה ממנו, כל נים דומיננטי שלי מזדקף. 
הוא רוצה לתת וזה בעיקר בשביל עצמו וזה משמח אותי כל כך.
אני רוצה להעביר ליטוף גאה על הראש שלו ולהדק כף יד לצוואר.
זה בלתי נשלט, הוא מוכיח את השינוי שהוא עבר בשבילי, בזכותי ואני רק רוצה עוד. יותר.
את האויר שלו, שיראה לי כמה החיים שלו בידיים שלי, שיראה בעצמו.