אני אומרת לו שאנחנו צריכים לעבוד על הציות שלו, שאני אעזור לו להתרגל לזה.
הוא מגיב במילה אחת: "תודה".
יום לאחר מכן אני שואלת אותו עם זאת היתה הודיה אמיתית או שהוא פשוט ידע שהוא צריך להודות.
הוא ענה ב: "הכי אמיתית".
התודה הזאת נעימה לי, חשובה לי.
המילה היחידה הזאת מכילה בתוכה את ההודיה שלו על כך שאני עוזרת, שאני מלמדת, שאני לא מוותרת לו ועליו.
התודה הזאת מחדדת את המקום שלו מולי, ככזה שמשתנה בשבילי, לפי הצרכים שלי.
התודה הזאת מכילה בתוכו את ההשלמה עם כך שזה מי שהוא.
עושה בי כרצונה
פה אני כותבת. אותי ואותו.חודש שהוא לא נתן לי את הכאב שלו, חודש בו היו באמפרים, אכזבות, כאב ריגשי מהסוג הלא טוב.
היפנים היו עליו רוב המפגש האחרון, אני הייתי זקוקה להתמקמות שלו, להבנה שלו שהוא לא תמיד יכול לבחור מה לתת וכמה וליפנים יש השפעה כזאת עליו.
לקחתי ממנו, בפעם הראשונה מאז שהוא שלי, יותר ממה שהוא רצה לתת, שהוא חשב שהוא יכול. לקחתי והחזרתי אותו למקום שלו, תחתי.
זה לא שהוא הלך או נעלם, אבל היתה תזוזה קלה שלא אני ולא הוא רצינו בה.
אז לקחתי והוא איפשר ועכשיו אפשר להמשיך לדייק את המקום שלו.
אני סבלנית, מאוד. אני מפעפעת ובחוסר ואני מחכה.
אני אשתמש באחרים בזמן שאני מחכה כדי למזער את התסכול ואמתין.
אני יודעת כמה קל היה לך להאטם עכשיו וכמה עבודה זה דורש ממך להשאר מולי.
אז אני מחכה, בידיעה שכשתגיש לי אותך שוב זה יהיה יותר מבעבר, שתתן לי עוד ממך.
אבל צריך לזכור שאני גם רעבה, שהסבלנות והציפייה שלי גורמים לי לאכזבה ותסכול, לחוסר.
ואתה תצטרך לכאוב בשבילי, כפיצוי. ולהגיד תודה.
הוא אמר לי שניכר שהצורך שלי חזק. הוא צודק.
אני מוצאת את עצמי לוקחת מנוספים פיסות של רעב, של רצון.
מאפשרת להם להגיש לי את עצמם, להנגיש, כדי שיהיה לי קל פשוט להושיט אצבע ולקחת.
אני רומזת לכאלה שאני אולי רוצה, שאם הם יבקשו אולי אסכים לקחת, לרגע קצר של פורקן, של סיפוק.
אני מבהירה למי שמעניין אותי שאני רוצה, בצורה ישירה וברורה, כדי לדעת אם אני יכולה להשתמש, במידה וארצה.
ובתוך כל זה אני חושבת מה אני עוד רוצה ממי שכבר שלי, מאלו שכבר נותנים. אני מנסה לזהות למה אני רעבה, מה הם הצרכים שלי.
ואיך ומתי אקבל מהם, את מה שאבקש.
בתקופה המאוד עמוסה הקודמת שלו הרגשתי בבירור את חוסר הנוכחות שלו, בעיקר כי הוא ניצל אותה כדי קצת לברוח מעצמו, מההתמודדות. והשבוע, כשהוא נוכח עוד פחות, ההרגשה היא אחרת. אם אז ידעתי בבירור שזה קצת "משמח" אותו שאין לו זמן, היום אני יודעת שגם הוא מרגיש את החוסר. שהוא נוכח לדקות ספורות, פשוט כדי להיות.
מדהימים אותי השינויים שהוא עובר, שהוא יעבור.
מקומות בהם הוא לא ראה את עצמו הולך אליהם הופכים למטרה, צרכים חדשים עולים בו, געגוע לדברים שהוא רצה להימנע מהם.
אני חושבת שאם הייתי עושה בהתחלה רשימה של "אתה עוד תבקש את זה ממני", הרבה כבר היה מסומן כקרה.
זה מרגש אותי כי אני יודעת שהוא ייתן את השאר, בהתחלה כי אני רוצה ואחר כך כי הוא ירצה וזה מעורר אותי כי אני יודעת שארצה עוד.
ואקבל.
היה רגע קצר בו הוא ביקש משהו ואני סירבתי. סירבתי ואמרתי לו שהוא צריך ללמוד לבקש כמו שצריך. אי הבנה גרמה לו לחשוב שאני רוצה שהוא יבקש שוב, כמו שצריך, בעוד שאני דיברתי בכלליות.
הוא ביקש שוב ושוב, שינה את סדר המילים, ניסה מילים חדשות. אני הבנתי אחרי הבקשה השנייה שהוא הבין אותי לא נכון ונתתי לו להמשיך. הוא על הרצפה מולי, אוחז לי ביד וברגל, מבקש שוב ושוב, כמעט מתחנן.
ואני מחייכת אליו ומרטיבה.
נדיר שאני מתכננת מראש מה אעשה בך כשניפגש ונדיר עוד יותר שאני מיידעת אותך.
הפעם זאת אחת מהפעמים הנדירות בהן זה קרה, שנינו יודעים מה אני רוצה ממך ומה אתן לך.
הציפייה הזאת, לראות כמה זה יהיה תואם לרצונות שלי, כמה זה יחפוף לדמיון, מעוררת אותי.
הידיעה שתתן לי את זה כמו שאני רוצה, משמחת אותי.
קשה לך לבקש לגמור, מאוד. גם כשאתה מאוד מגורה וללא פורקן זמן ארוך.
קשה לך וביקשת.
אישרתי לך, כי מגיע לך לגמור וכי הייתי גאה בך שהצלחת לבקש.
אישרתי לך והצעתי אפשרות אחרת, שתחכה לכשניפגש ואז תוכל לגמור איתי.
בדרך שלפני כמעט שנה ציינת שהיית רוצה לחוות ועוד לא הענקתי לך.
אתה בחרת לחכות ומאז אתה מאונן כל יום, ללא גמירה, וחושב עליך גומר ככה איתי.
ואני מאוננת, וגומרת, בדיוק על אותה המחשבה.
לפעמים אני צריכה הכל, צריכה בכלליות, צריכה כי זה פורקן.
ולפעמים אני פשוט צריכה כי בא לי. בלי שום סיבה פרט לתחושה עצמה.
ככה, בלי סיבה, אני מוצאת את עצמי חושבת על הכאב שלך.
על זה שהייתי רוצה שתתן לי אותו עכשיו.