עושה בי כרצונה

המקומות שמרגשים אותי אצלך, שמעוררים, הם המקומות בהם אתה בסינק מוחלט עם הרגש שלך, עם הצרכים שלי ושלך.
מנגד, אני מתגרה מהמאבקים שלך, מהכאב, מהערעור.
אתמול סיימנו את השיחה כשאני מאוכזבת. שלחתי אותך לישון לאחר שיחה מאוד קצרה בה הבהרתי (או לפחות ניסיתי להבהיר) בעיקר ממה אני מאוכזבת ואיך לדעתי יהיה נכון להמנע מכך שזה יקרה שוב.
המשפט האחרון שלך אלי היה "... אני מצטער שאת מאוכזבת וזה עצוב לי.", הרגש הראשון שהציף אותי היה אמפטיה. אמפטיה לכאב ולעצב שלך. לאחר מכן גיליתי שאני מגורה, בדיוק מאותו המשפט.
הגוף שלי הבין מיד מה שלראש לקח קצת זמן. הגבר שאתה, כזה שרגיל לתעדף את עצמו, לקבל את תשומת הלב, לאחוז בכח, נעצב עכשיו, באמת. הצער והעצב שלך הראו לי כמה אתה מחוייב לריצוי שלי, כמה גם אתה מתוסכל כשאתה לא נותן, כמה הצרכים שלי חשובים לך. כמה כח אתה נותן לי עליך וכמה אתה שלי.
ושם, דווקא על העצב שלך, אוננתי.

התהליך שהוא עובר בזמן האחרון מכיל בתוכו הרבה מאוד רעש, כאב. הוא מעבד ומתמודד עם דברים שזכו להתעלמות שנים רבות, עם עצמו. דברים שהוא הבין כשדברנו עליהם הופכים מוחשיים ועכשיו הוא גם מרגיש אותם וזה תהליך, אנחנו בתהליך. הוא לומד את עצמו בתוך זה ואני (בתקווה) מובילה אותו למקום הנכון לי, הנכון לו והנכון לנו. יש שם הרבה מאוד רעש ובתוכו, לאחרונה, הוא גם מוצא שקט.
השילוב הזה של הרעש והשקט הריגשיים שלו גורם לי לרצות את אותו הדבר, אבל פיזי. וזה כמה ימים שאני רואה אותו מולי, על הרצפה כשאני על הספה, אוחז ברגל ובכף היד שלי ומצבטים על הפטמות. עם הרעש של הכאב והשקט של המקום שלו.

זה רק קפה. אמצע היום, מקום פומבי, אנשים מסביב, רק קפה. שיחה רגילה, בלי בדס"מ, בלי חוקים, בלי משחקים. מידי פעם נאמר משפט שמחבר את הרגיל לכל מה שלא רגיל אצלינו. מידי פעם משהו במבט שלך משתנה, בתנוחה. 

מידי פעם אני מזדקפת בכסא שלי ומדמיינת איך בפעם הבאה שתקום לשירותים אלך אחרייך, אכנס איתך לתא ואתן לך לרדת לרצפה. למקום שלך שחסר עכשיו לשנינו. 

אבל זה רק קפה, סתם קפה. 

אני חושבת שהגיע הזמן שהבלוג הזה יראה אותו לא רק מנקודת מבטי, שגם הוא יישמע פה.
נכון, הוא לא יכתוב פה (נראה לי), אבל זה לא מונע ממני לחלוק את מה שהוא כותב אלי.
מידי פעם, כשאני ארצה, תוכלו לקרוא אותו קצת. לא אחלוק את ההקשר, גם לא את השיחה כולה. רק משפט או שניים שהצליחו לגרום לי לחייך, ששימחו אותי.

"אני חושב שאין דברים שאני חושב שלא ארצה לתת לך."

אני יודעת שאתה לא אוהב את זה, אני יודעת שזה קשה לך. 
אני יודעת שתסכים שככה צריך.

אני פיזית, מאוד ואתה מנטאלי, מאוד. נכון, זה מאוד פשטני אבל שם הקצוות שלנו.
הצורך שלי היה להכאיב היה גדול, חיכיתי לרגע בו תגיש לי אותך ואוכל לשקוע בכאב שלך.
הרגע בו שני המצבטים היו על הפטמות שלך ואני אוחזת בשרשרת הספיק לתת לי קצת שקט. הפנים שעיווית בכאב והמלמול שלך, הרפטטיבי, שמבקש ממני שלא אכאיב לך יותר הרטיבו אותי, שמחו אותי. אתה שונא את היפנים, כולם שונאים את היפנים, אבל למרות המלמול ולמרות הכאב הם נשארו עליך, כי רציתי.
כף הרגל שלי נחה בעדינות על האשכים שלך, מרגישה את הזין שלך מתקשה, פועם. ואני לוחצת. האשכים שלך נמעכים תחתי, הפה שלך נפער ואני חושבת שאני רואה דמעות. אתה לא מרגיש אבל הדופק שלי מואץ ואם היית פותח עיניים היית רואה אותי מחייכת.

הכאבתי יותר מבדרך כלל כי רציתי, כי הייתי רעבה, כי דגדגו לי הידיים והייתי באי שקט.
אתה נתת יותר כי רצית לתת לי יותר, כי רצית להביע כמה אתה נכנע וכי גם אתה צריך את זה.

ושם אנחנו נפגשים.

הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שנפגשנו לבד. יותר מידי. המפגשים לקפה והשיחות רק מגבירים את הרעב.
הרבה זמן עבר, וגם הרבה תובנות, השלמות. הוא במקום אחר עכשיו, כנוע יותר וכן יותר.
אני מזכירה לו את ההתחלה שלנו, את השיחות הראשונות (עוד בשלב שהוא לא ראה את עצמו כשלי) והוא מהנהן. הוא אומר יחסית מעט, נותן לי להסביר אותו, להגיד מה אני רואה, איך הוא בעיני ואני רואה אותו מתכווץ בכאב.
הוא מקשיב לי כשהוא אוחז ביד שלי, האחיזה מתהדקת מעט כשאני אומרת דברים קשים והוא לא מפסיק לנשק, ללקק ולהתחכך בכף ידי ובזרוע. 
אני מסתכלת על הכאב שלו ולא יכולה שלא לחשוב על כמה חזק הוא.
כמה אומץ זה דורש.
וכמה הוא לא רואה זאת כך.

פעם, בתחילת דרכי, חששתי להגיד שאני רוצה או צריכה. זה הרגיש לי כמו חולשה, נזקקות. העדפתי להגיד "אתה צריך. . ." ו"תעשה . . ."

היום אני אומרת, בפירוש. הרצון שלי פרוש מולו, מחכה לכך שיממש. 

אני רוצה אותו עירום מולי, על הרצפה, מבקש יפה לנשק לי את הרגליים. אני רוצה שיגיד שהוא התגעגע, כשהוא ירים את הראש מכפות רגלי. אני רוצה שהוא יבקש לתת לי את הכאב שלו.  אני רוצה שהוא יספר כמה אני נוכחת ביום יום שלו, כשהוא רחוק ממני. אני רוצה שהוא יבכה, בגלל הכאב והפחד. אני רוצה שהוא יגיד תודה בסוף, הרי גם לו זה עושה טוב, לתת לי את מה שאני רוצה. 

הפחד שלך מרגיע אותי.
כשאתה מפחד ונותן הלמעלה שלי מתחזק. אלו המקומות בהם אתה נבחן.
במקומות בהם אתה צריך לסמוך עלי (פשוט כי ביקשתי), צריך לעשות למרות אי הנוחות (פשוט כי הגיע הזמן) וצריך לתת לי (פשוט כי מגיע לי).
במקומות האלה, כשאתה מפחד אבל מאפשר, לשנינו טוב יותר.
אתה מבטא את המקום שלך מולי ונותן לי עוד מקום בתוכך.
וזה נעים.

השיחות שלנו קשות יותר כשהן בראש שלי. כשאני עונה במקומך אני קשה יותר. 

אני מכינה את עצמי להכי גרוע שאני יכולה לחשוב עליו ועונה לעצמי.

אני עושה את זה ויודעת שבסופו של דבר, כשאשוחח איתך מחוץ לראש שלי, אתה תגיב נכון. 

כי אתה רוצה וזקוק. כי ככה אתה מולי. 

זאת תקופה כזאת, של צורך גדול ומעט מאוד מימוש.
אני צריכה את הכאב שלך, את ההקרבה.
אתה צריך למצוא דרך לתת לי את זה.