אני פיזית, מאוד ואתה מנטאלי, מאוד. נכון, זה מאוד פשטני אבל שם הקצוות שלנו.
הצורך שלי היה להכאיב היה גדול, חיכיתי לרגע בו תגיש לי אותך ואוכל לשקוע בכאב שלך.
הרגע בו שני המצבטים היו על הפטמות שלך ואני אוחזת בשרשרת הספיק לתת לי קצת שקט. הפנים שעיווית בכאב והמלמול שלך, הרפטטיבי, שמבקש ממני שלא אכאיב לך יותר הרטיבו אותי, שמחו אותי. אתה שונא את היפנים, כולם שונאים את היפנים, אבל למרות המלמול ולמרות הכאב הם נשארו עליך, כי רציתי.
כף הרגל שלי נחה בעדינות על האשכים שלך, מרגישה את הזין שלך מתקשה, פועם. ואני לוחצת. האשכים שלך נמעכים תחתי, הפה שלך נפער ואני חושבת שאני רואה דמעות. אתה לא מרגיש אבל הדופק שלי מואץ ואם היית פותח עיניים היית רואה אותי מחייכת.
הכאבתי יותר מבדרך כלל כי רציתי, כי הייתי רעבה, כי דגדגו לי הידיים והייתי באי שקט.
אתה נתת יותר כי רצית לתת לי יותר, כי רצית להביע כמה אתה נכנע וכי גם אתה צריך את זה.
ושם אנחנו נפגשים.