עושה בי כרצונה

הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שנפגשנו לבד. יותר מידי. המפגשים לקפה והשיחות רק מגבירים את הרעב.
הרבה זמן עבר, וגם הרבה תובנות, השלמות. הוא במקום אחר עכשיו, כנוע יותר וכן יותר.
אני מזכירה לו את ההתחלה שלנו, את השיחות הראשונות (עוד בשלב שהוא לא ראה את עצמו כשלי) והוא מהנהן. הוא אומר יחסית מעט, נותן לי להסביר אותו, להגיד מה אני רואה, איך הוא בעיני ואני רואה אותו מתכווץ בכאב.
הוא מקשיב לי כשהוא אוחז ביד שלי, האחיזה מתהדקת מעט כשאני אומרת דברים קשים והוא לא מפסיק לנשק, ללקק ולהתחכך בכף ידי ובזרוע. 
אני מסתכלת על הכאב שלו ולא יכולה שלא לחשוב על כמה חזק הוא.
כמה אומץ זה דורש.
וכמה הוא לא רואה זאת כך.