עושה בי כרצונה

אני חושבת שהגיע הזמן לבחון דברים. לראות מה מכל הדברים שלא רצית לתת, או פחדת, תתן לי.
אני חושבת שהגיע הזמן שתוכיח, שוב, כמה אתה רוצה להשאר שלי.
אני חושבת שהגיע הזמן שתבחר מה לתת לי.
אני יודעת שגם אתה חושב כמוני.

יש הרבה דברים שחסרים לי. חלקם כי הרבה זמן לא ניפגשנו "כמו שצריך" וחלקם כי אתה עוד לא מצליח לתת לי אותם.
אבל עכשיו, התמונה המדוייקת שעולה לי לראש, היא שלך על הרצפה, הנשיקות שאתה מפזר על הרגליים שלי, הלשון שלך שמלקקת אותי.
והמבט שלך, שמשתנה אחרי.

דיברנו פעם על מה זה אומר לשתות את השתן שלי. על כמה זה שם אותך במקום שלך, תחתי. 

אני בטוחה שאתה זוכר. אני גם בטוחה שתסכים איתי שהגיע הזמן. שאני אשב מולך עם כוס יין, או קפה, או מים. ואתה תשתה אותי, מהכוס שלך. 

אני צודקת?

זה תמיד מרצה אותי לשמוע אותך אומר שאתה רוצה לתת עוד, אפילו נזקק לזה. 

אתה חושף בפני את הגירוי, הרצון לספק והפחדים שמגיעים עם זה ואני מחייכת. 

אני מדמיינת את המבט שלך כשאתה מנסח את ההסברים שלך, התשובות ואני יודעת כמה כניעות יש בך עכשיו. כמה השלמה. 

אתה מרגיש לא מספיק שלי, לא מספיק נותן וזה מתסכל ואולי גם מערער אותך. אתה מרגיש ככה ומחפש מה עוד יש בך שתוכל להגיש לי וזה מה שמוכיח כמה אתה כן שלי. 

וזה נעים לי. 

אני מזהה נקודות מסוימות שזקוקות לתיקון, לרענון. דברים שהיו בעבר וקצת סטו ממסלולם. אני מזהה את כל זה ומחליטה לבחון כמה הוא יתן לי הפעם, אם הוא יוותר יותר מבעבר. אני דורשת, עם כפות הידיים והשוט, והוא כואב יותר, מעניק.

אחר כך, בזמן שלי לבד, אני מעבדת ומבינה שצדקתי. דברים אכן לא בדיוק במקום, אבל הוא כן. וכשהוא שם, אני יודעת שאוכל להחזיר הכל למקום. שהוא לא יגיד לי לא. 

בכאב. במבט המעורער שלך כשאתה מבקש עוד, כדי לתת לי. בטון שלך, כשאתה מבקש. אתה נשמע כמעט בטוח בעצמך, אבל החשש נוכח קצת יותר.

צורך במשהו שלא עשינו עדיין, בלתת לך לתת לי. 

אותך. 

ככל שאתה נותן לי יותר אני רוצה יותר, צריכה. הלמטה שלך לא נמוך מספיק, הרצון שלך לא בוער מספיק. אני מקווה שזה משמח אותך, כי זה אומר שתמיד ארצה ממך עוד. 

בשלב מסויים מה שרציתי היה לקום אל דלת המשרד, לנעול אותה, להעמד מול הכסא שלך, להשען על השולחן להגיד לך "רד" ולצפות בך מנשק את רגליי, מראה את הגעגוע שלך. 

מה שנכון היה לעשות זה להמשיך לשבת מולך, לשוחח שיחה "רגילה" ולראות את ההתרגשות שלך ואת הריגוש. 

מתישהו מה שאני רוצה יהפוך להיות גם מה שנכון, כרגיל אצלך. 

כן. זה פשוט הגיוני בעיני. אחרי שתקופה לא קצרה ניסית לברוח ממני ומעצמך, להתרחק כדי לא להתמודד עם הרגשות שלך, בחרת להשאר במקום שלך, אצלי. ואני לא רואה איך זה יכול להיות אחרת. אתה פשוט תאלץ לתת לי יותר, תבקש ממני לקחת. תשים את הצרכים שלי מולך ותבחר בהם. 

ובתוך כל זה אתה תמצא מקום של שקט, על הרצפה, מולי, אוחז ברגליים שלי כמו בגלגל הצלה. 

אני אוהבת להגיד לו: "כבר בהתחלה אמרתי לך שככה יהיה". וזה לא כדי לחדד שצדקתי או להגיד "אמרתי לך". זה כדי להזכיר לו שכבר מההתחלה ידעתי מה אני רוצה ומה הוא ירצה.