המקומות שמרגשים אותי אצלך, שמעוררים, הם המקומות בהם אתה בסינק מוחלט עם הרגש שלך, עם הצרכים שלי ושלך.
מנגד, אני מתגרה מהמאבקים שלך, מהכאב, מהערעור.
אתמול סיימנו את השיחה כשאני מאוכזבת. שלחתי אותך לישון לאחר שיחה מאוד קצרה בה הבהרתי (או לפחות ניסיתי להבהיר) בעיקר ממה אני מאוכזבת ואיך לדעתי יהיה נכון להמנע מכך שזה יקרה שוב.
המשפט האחרון שלך אלי היה "... אני מצטער שאת מאוכזבת וזה עצוב לי.", הרגש הראשון שהציף אותי היה אמפטיה. אמפטיה לכאב ולעצב שלך. לאחר מכן גיליתי שאני מגורה, בדיוק מאותו המשפט.
הגוף שלי הבין מיד מה שלראש לקח קצת זמן. הגבר שאתה, כזה שרגיל לתעדף את עצמו, לקבל את תשומת הלב, לאחוז בכח, נעצב עכשיו, באמת. הצער והעצב שלך הראו לי כמה אתה מחוייב לריצוי שלי, כמה גם אתה מתוסכל כשאתה לא נותן, כמה הצרכים שלי חשובים לך. כמה כח אתה נותן לי עליך וכמה אתה שלי.
ושם, דווקא על העצב שלך, אוננתי.
לפני 6 שנים. 25 בינואר 2018 בשעה 8:49