לפני 6 שנים. 18 ביולי 2018 בשעה 5:04
היה נעים לראות אותו, פעם ראשונה אחרי הרבה זמן, נינוח מולי. בלי חששות, בלי מועקה.
זה היה נעים ולרגע אפילו חשבתי שעדיף לו ככה, מה הוא צריך את כל הכאב הזה? הפחד?
ואז הגיע רגע בו הראש שלי, החוסר, זרקו לי תמונה שלו על הרצפה, הרגליים בפישוק רחב והוא מבקש ממני להכאיב לו.
זה עורר אותי.
נזכרתי בשקט שלו לאחר מכן, בשקט שלי.
וזה היה נעים לראות אותו ככה, רגוע, אבל אני לא יכולה לחשוב על לוותר.
לא הוא על המקום היחיד בו הוא יכול לבטא את כל מי שהוא ולא אני על הסיפוק והריגוש שאני מקבלת כל פעם שהוא נותן לי חלק נוסף ממנו.
21
