לפני 6 שנים. 30 ביולי 2018 בשעה 5:06
אני מתלוצצת איתו (חצי מתלוצצת) על כך שאני אתחיל לספור לו אימוג'ים ואעניש אותו עליהם, כשהוא יחזור אלי.
הוא אומר, בצדק, שהוא לא סומך על הספירה שלי. אני מסכימה איתו לחלוטין ו"מרגיעה" אותו בכך שאני מבהירה שגם ככה לא תכננתי לספור, שאני אמציא מספר וזהו. זה נראה לו הגיוני.
ברגע אחד משהו זז אצלי בפנים. מעבר לצחוק, מעבר לקלילות, אני לא יכולה שלא להרגיש שהוא באמת יקבל כל עונש וכל מספר שאגיד ואני לא מצליחה שלא לראות אותו מולי, בוכה מכאב, מפצה אותי על התקופה האחרונה.
אני נושמת עמוק, מתאפקת שלא לחלוק איתו את מה שאני מרגישה באותו הרגע, בולעת את גוש הצורך הזה וכותבת "45". הוא מחייך.
בסוף השיחה הוא שולח שוב אימוג'י ואני כותבת לו "53 (: ", הוא עונה ב"530" ויוצא מהשיחה.
אני בוהה לשנייה במסך וחושבת כמה אני מקווה שהוא באמת ירגיש את הרצון לתת לי יותר משאבקש.
9
