עושה בי כרצונה

הרבה זמן שלא ראיתי את המבט שלך כשאתה צונח לרגליים שלי.
הרבה זמן שלא שמעתי אותך מבקש ממני להכאיב לך עוד, כששנינו יודעים שהיית מעדיף שלא אעשה זאת.
הרבה זמן שלא שמעתי את הפחד שלך מדברים שאתה יודע שאקח ממך.

ואני יודעת שקצת יותר נוח לך עם עצמך ככה, שאתה בטח מרגיש קצת יותר שלך משלי.
והמרחק ממי שאתה מולי נעים לך יותר.
אבל אני גם יודעת שאתה מודע לזה שזה המקום שלך, אצלי.
ואני מקווה שאתה מתגעגע אליו, למרות תחושת ההקלה.
ורק נשאר לשים אותך שם שוב, להחזיר אותך למקום. ולהדק קצת יותר.

אני רעבה. מאוד. המרחק ממנו, בשילוב עם נשלט עבר שחיבבתי במיוחד וצץ פתאום, מלבה את הרעב שהיה גם לפני.
אני לא רגילה להיות זאת שמחביאים אותה, שמחביאים את הקשר איתה, העובדה שהוא לא חופשי לשוחח איתי בכל רגע שהוא רוצה גרמה לכך שכבר כמה ימים טובים לא היתה תקשורת ביננו פרט ל"בוקר טוב" ו"לילה טוב" מצידו, בזמנים שאני לא הייתי פנויה אליו.
אני רעבה לכאב שלו, למבט שיש לו כשהוא נותן לי עוד חלק מעצמו, לדמעות, לגעגוע שלו. אני מרגישה צורך עז להטיל מטלות, לדרוש הוכחות לשייכות שלו, לרצון שלו בי. אני רוצה לשמוע אותו מבקש לתת לי את כל מה שהוא אמר שהוא לא רוצה, את כל מה שמפחיד אותו.
אני יודעת שאני יכולה לעשות את זה, למקם אותו במשפט אחד ולפרוש בפניו את כל רצונותי, צרכי. אני יודעת שאני יכולה ושהוא, כרגע, לא יצליח לתת לי מעצמו, את עצמו.
אז אני מחכה. אני עוצרת את עצמי כדי לא לדחוק אותו, אותנו, לפינה ממנה יהיה קשה לצאת.
אני מחכה לרגע הנכון ואם הוא יגיע, אני ארצה הכל.

כשרק התחלנו לשוחח הבהרתי לו שאני לא לוקחת, אני ממתינה שייתנו לי. אני מבהירה כשאני רוצה, אם אני רוצה, וממתינה. 
רק כשהשתכנעתי שהוא באמת ייתן לי את עצמו ומעצמו, שהוא באמת רוצה בי מעליו ולא פשוט "שולטת", הסכמתי לקחת אותו.
התקופה האחרונה שלו עמוסה, מאוד וכך גם שלי. הוא פחות נוכח, פיזית וריגשית. אני יכולה לפתור זאת בלקבל את זה שככה זה. הרי אם אני לוקחת גבר נשוי, עם עבודה דורשת, עם חיים פעילים כשהחיים שלי נראים בדיוק אותו הדבר, מן הסתם שמידי פעם הוא יהיה קצת פחות. אני יכולה גם לפתור זאת על ידי התמקמות כוחנית יותר בראש שלו.
אני יכולה את שני אלה ובמקום זה בחרתי להבהיר לו שהוא קצת בורח. שקשה לו והוא נותן לכל מה שהוא לא אנחנו להשתלט. וככה, כמו בהתחלה, אנחנו נמצאים במקום בו הוא יודע שהוא צריך, שוב, להבין כמה הוא רוצה ולתת את זה.
ההבדל הוא שעכשיו אין את אי הודאות, הוא יודע שכבר קיבלתי אותו ושאני רואה בו כשלי.

האמת היא שלא שבעתי. אני צריכה עוד מהכאב שלך.
והאמת היותר מדוייקת היא שאני כנראה גם לא אשבע ורק ארצה ממך יותר.

מצד אחד אני עדיין רוצה בשבילו את הגמירה המהנה, הוא כבר כל כך הרבה זמן ללא פורקן שמרגיש לי כאילו הוא הרוויח את זה.
מצד שני בא לי לראות את התסכול שלו בשנייה הזאת שההנאה מהאורגזמה מתחלפת באכזבה מהכאב.

יש תרחיש שחוזר בראש שלי לאחרונה. לפעמים הוא מגרה, לפעמים פשוט מעניין.
אני רואה אותך עומד מולי, עירום, ידיים משולבות מאחורי הגב או מאחורי העורף, לפעמים הן אזוקות.
אתה עם כיסוי עיניים וזקפה.
ביד שלי יש רשימה, לפעמים אני קוראת אותה, לפעמים אתה מדקלם.
הרשימה מונה לפחות 30 סעיפים, כל סעיף מספר לי בקצרה על דבר אחר שמעורר אותך.
אני שואלת שאלות כשמשהו לא ברור לי ואתה מסביר, או מרחיב.
אני מאוננת לך לאט ובעדינות תוך כדי ואתה יודע שלא לגמור.
אני חושבת שאחרי הסעיף ה-20 בערך אני אתחיל לגלות דברים חדשים עליך.
וזה מסקרן.

הבהרתי לו שאני רוצה שילמד גם את המקום המהנה בקשר הזה.
המקום שנותן לו שקט, ביטוי למי שהוא רוצה להיות, למי שהוא.
לא רק את הפחד מהכאב שאני רוצה, מחוסר הריצוי.
הבהרתי את זה ותכננתי להורות לו להכין רשימה של דברים מהנים שהוא רוצה ממני, ממנה אבחר שניים ואתן לו.
אז תכננתי והזמן עבר, והרבה זמן שהוא לא היה על הרצפה מולי ולא פרקתי את הצורך שלי בכאב שלו.
ואני עדיין רוצה שהוא יבין את המקום המהנה בקשר הזה,
אבל אני צריכה את הדמעות שלו, לפני.

לרוב הרעב שלי כוללני, אבל הפעם אני רוצה משהו מסויים. כאב קטן, חד, שישאיר סימן.
סוג של גיבוי אני מניחה, למקרה וגם הפעם יעבור הרבה זמן.

ביקשתי ממנו לנכוח יותר בצ'אט, ככה גם כשאני אינני פה אולי יפנה המזוכיסט שחסר לי.
עליו אני לא יכולה להשאיר סימנים, הדרכים בהן אני מכאיבה לו ספורות ואני לא מגיעה לעוצמות שאני רוצה.
הוא סופג יפה, הרבה יותר ממה שהוא חושב, אבל אני זקוקה לעוד.
אז ביקשתי ממנו להיות שם יותר וניסיתי לדמיין שיחה שלו עם צעצוע אפשרי.
והמחשבה עליו, מסביר לו מי אני ומה אני צריכה, מרטיבה אותי.

אני מרשה לעצמי יותר מולו, להיכנס עמוק יותר ולקחת הרבה יותר.
אני מרשה את זה לעצמי כי אני מאמינה שאם הוא יתפרק אצליח להכיל ולהחזיק חזק מספיק.
ואני מאמינה ככה בעיקר כי הוא נותן בי אמון. ומאמין ככה בעצמו.
כשהוא שואל: "את חושבת שאני אעמוד בזה?" או "ועכשיו אני מסוגל?" אני יודעת שהוא באמת לא יודע לבד, באמת צריך לדעת מה אני חושבת.
וכשאני עונה לו, הוא יודע שאני לוקחת בחשבון את המסוגלות שלו ולא רק את הצרכים שלי, מה שגורם לו לתת יותר.
המעגל הזה מזין את הקשר, מזין את הצרכים שלי. זה מחזק את הבעלות שלי עליו ואת השייכות שלו אלי.