אני רעבה. מאוד. המרחק ממנו, בשילוב עם נשלט עבר שחיבבתי במיוחד וצץ פתאום, מלבה את הרעב שהיה גם לפני.
אני לא רגילה להיות זאת שמחביאים אותה, שמחביאים את הקשר איתה, העובדה שהוא לא חופשי לשוחח איתי בכל רגע שהוא רוצה גרמה לכך שכבר כמה ימים טובים לא היתה תקשורת ביננו פרט ל"בוקר טוב" ו"לילה טוב" מצידו, בזמנים שאני לא הייתי פנויה אליו.
אני רעבה לכאב שלו, למבט שיש לו כשהוא נותן לי עוד חלק מעצמו, לדמעות, לגעגוע שלו. אני מרגישה צורך עז להטיל מטלות, לדרוש הוכחות לשייכות שלו, לרצון שלו בי. אני רוצה לשמוע אותו מבקש לתת לי את כל מה שהוא אמר שהוא לא רוצה, את כל מה שמפחיד אותו.
אני יודעת שאני יכולה לעשות את זה, למקם אותו במשפט אחד ולפרוש בפניו את כל רצונותי, צרכי. אני יודעת שאני יכולה ושהוא, כרגע, לא יצליח לתת לי מעצמו, את עצמו.
אז אני מחכה. אני עוצרת את עצמי כדי לא לדחוק אותו, אותנו, לפינה ממנה יהיה קשה לצאת.
אני מחכה לרגע הנכון ואם הוא יגיע, אני ארצה הכל.
לפני 7 שנים. 7 באוקטובר 2017 בשעה 7:39
