סיפור שכתבתי מזמן על אהבה ראשונה
עברו כבר שבועיים שלמים שלא החלפנו אפילו מילה. אני מתגעגע אבל אני גם יודע שזה היה הדבר הכי נכון לשנינו, להיפרד לפני שיהיה מאוחר מדי ונהיה כלואים אחד בתוך הלב של השני.
זה קרה דיי מהר, הספיק לי מבט אחד קצר בתוך העיניים הגדולות שלך וכבר יכלתי להבין שעברת, עברת המון....
העצב ניכר לך מהעיניים ויחד גם הלב הטוב, התמימות, הפשטות שבך והיופי הלא מתאמץ.
כבר בלילה הראשון נפתחנו אחד כלפי השנייה ואני לא ישכח את החיבוק החם אחרי הדימעה הראשונה שלך.
את יפהפייה, השיער השחור החלק, העיניים השחורות, העור הרך והעדין שלך, כפות הידיים הקטנות שלך, השפתיים המלאות והחושניות שבכל יום חשקתי לטעום. את רגישה ועדינה מאוד, החיוך שלך כובש והצחוק המתגלגל שאי אפשר להתעלם ממנו.
מאותו הרגע שישבתי בספה הקטנה והאפורה שלך הסתכלתי עלייך ולא יכלתי להסיט את מבטי מעינייך.
היינו יכולים לשבת שעות מחובקים בלי להוציא שום מילה מהפה אבל להבין אחד את השנייה כאילו דיברנו שעות על גבי שעות.
נוצר בינינו חיבור מאוד מיוחד, לא הרגשתי כך אף פעם ואני מודה שזה הרגיש לי קצת מוזר כי אנחנו מאוד מאוד שונים ורחוקים זה מזו כמעט בכל דבר וזה למה שלא יכולנו להמשיך, זה היה גדול מדי בשביל שנינו. ידענו שיום יבוא ואחד מאיתנו יאזור אומץ ויעשה את הצעד הזה, הצעד שבו דרכינו ייפרדו.
הייתי ילד, אני עדיין ילד אבל את גרמת לי לחשוב אחרת, לחשוב דרך הלב ולא רק דרך הראש.
לא רצית להכשיל אותי ואני לא רציתי להכשיל אותך,
אני חושב שעמדנו בזה יפה חחחח
הלוואי והיינו חיים בעולם מקביל שבו אולי זה היה יכול לעבוד, הלוואי והיינו מוצאים דרך שתוכל לגשר על הפערים, הלוואי והיית כאן עכשיו.....