לפני 4 שנים. 3 בנובמבר 2020 בשעה 8:34
אינני דתי או מאמין באיזה אל אי שם במרומים, נהפוך הוא....אבל מאמין בגורל. דברים שקרו בגלל מספר שניות בחיים....
אז ככה, לקחתי קצת פסק זמן מהכלוב, באה הקורונה והמשכתי עם פסק הזמן, אבל הצורך לא נעלם.
יש אצלינו בשכונה אישה נאה, 40 פלוס מינוס, בעל שני ילדים לא קטנים. לא ממש מכירים מעבר להנהון ראש לשלום פה ושם.
בגלל הקורונה, יש תורים מחוץ לחנויות. באחד מימי שישי נעמדתי בתור לקצביה....והנה היא לפני. שאלתי האם היא אחרונה, הסתובבה אלי, הביטה לתוך עיניי...כן אדוני אמרה במין חיוך מבוייש ואת מבטה הסיתה.
אדוני? חשבתי בליבי.. האם זה סתם נימוס???
חייכתי, אין צורך באדוני, אמרתי.
התור קצת התקדם, הייתי האחרון, אני בטוחה שיש צורך, אמרה ובתור התקדמה.
קצת המום, על גופה העוטה שמלה קצרה בעניין הבטתי. ליד הקרסוליים בסימנים דקים ואדומים הבחנתי.
את ראשי הרמתי, היא בי הביטה ואחרי מבטי עקבה.
לא מעט פעמים אליך ברחוב לפנות רציתי, בשקט אמרה ולחנות נכנסה. אני בחוץ עדיין עומד....תוהה...
כשהתור שלי הגיע, הזמנתי, חיכיתי שיפרסו, יחתכו יארזו. היא בקופה סיימה לעברי הביטה ויצא.
כשלבסוף יצאתי, היא על ספסל בחוץ ישבה, לידה התיישבתי.אז הנה ההזדמנות שלך לדבר אמרתי.
את מבטה לעבר קרסוליה הסיטה. מבטים לצדדים הגניבה.
ראיתי שהסתכלת על הסימנים...בהיסוס אמרה.
אז אתה בטח מבין.....
שתקתי...
תמיד את זה רציתי, לחשה.
את ראשה הרימה, לא יודעת למה, אבל אתה תמיד שידרת משהוא... סיקרנת... ואיתך רציתי...
עם בעלי ניסינו, הוא ממש לא בעניין וזה פשוט הייתה נפילה.
מביט בה ושותק...מבין כמה אומץ צריך... לא רוצה לקטוע אותה.
תרשום את הטלפון שלי, זמינה לדבר בשעות היום..עד שהוא חוזר.
אחרי שרשמתי, קמה, את הסל לקחה ולדרכה הלכה.אישה קטנה ונאה בשמלת כתפיות שחורה.
כמעט אף פעם איני עושה קניות בשישי, האם הגרל רצה שדוקא באותו יום ובדיוק באותה שעה לקצביה אלך?
כמה המציאות שונה מהדימוי שיש לנו לגבי אנשים?
אז מה ילד יום עדיין איני יודע, משיחות הטלפון עליה למדתי המון...
כניראה שמעבר לכך כלום לא יקרה, חוק ברזל אישי, לעולם לא להיות עם מישהיא המתגוררת בקירבה... האם בפיתוי אעמוד? או שמא את החוק הזה אשבור???
