למה לא אישתי

מרבה לחשוב מה גורם לי באופן אישי לסיפוק ביחסים בדסמים, האם זה הפורקן הפיזי מכמה גמירות?

האם זה הקשירות ההצלפות וכ'ו?

האם זו הכניעה?

האם זה התחינות שלה?

לבסוף, אני מניח ששיא הסיפוק הוא מעצם הידיעה שהאישה מולך, הבן אדם, מסר לך את גופו ולאט גם את נפשו.

כאשר היא על הברכיים מביטה עליך עומד מעליה, והיא מביטה בי, בעיניה חשש מצד אחד מחוסר ידיעה ומין נינוחות והתמסרות מצד שני ואני יודע שאני יכול לתת סטירה, לדחוף את הזין לפה שלה או מצד שני ללטף את הראש, את הלחי ולהתכופף לנשיקה...כי הכל נתון לרצוני-זה הסיפוק האמיתי בשבילי.!

בימים כאלה, כשחוזר מחו'ל, המצב רוח על הפנים, השיגרה שאליה שבים, את הימים עד לנסיעה הבאה כבר סופר, פשוט בא לי....

להכיר מישהיא, להפגש, לדבר ואז פשוט סשן של פורקן. בלי רגש, בלי כלום, פשוט שני אנשים שמחפשים פורקן ולא רק פיזי...

אני מודע שאין זה "פוליטקלי קורקט", אבל זו מין הרגשה כזו שצובטת בלב.

עוד יום או יומיים, גם זה יעבור, לקרוא לכתוב וגם להגיב אחזור

בינתיים רק את עיניי אעצום, לתחושה זו אתן שמות בראשי לעשות וללב בעוצמה לפעום.

יורד מטיסה ולוקח מונית הביתה. יושב מאחור חושב על המקומות בהם הייתי ומביט על הנהגים המזדחלים בפקק יחד איתי.

זה חותך ימינה, ההוא חותך שמאלה, זה פשוט לא זז כי חייב לדבר בטלפון בלי דיבורית. נכנסים לעיר, כרגיל סדום ועמורה בכבישים.

ואז נופל לי האסימון....יש המון בלוגים על חוסר נימוס בסיסי כאן בכלוב. הרי הרבה מאלה הם גם נהגים. כמה מהם גם חברים כאן בכלוב.

נימוס וכבוד הדדי כניראה הולכים ונעלמים מהחברה שלנו. 

איש איש לעצמו....

Maybe I'm foolish
Maybe I'm blind
Thinking I can see through this
And see what's behind
Got no way to prove it
So maybe I'm blind
But I'm only human after all
I'm only human after all
Don't put your blame on me
Don't put your blame on me

בהסתמך על פוסטים של נשלטות כאן, יש כאלה עם 2,000 הודעות ויותר.

אז מה הסיכוי שהיא תקרא דוקא את ההודעה שלך?

1 ל 2,000 ? 

1 ל 4,000 ? אם היא מסתכלת ומדלגת על כל עמוד שני

לפי דעתי, הרבה בוחרות ב מחק את כל ההודעות ולכן הסיכוי הוא.....(תופים)....

1 ל אף פעם!

סתם חומר למחשבה לפני ששולחים פרטיות

הלב, אותו איבר הנמצא החזה ופועם ללא הפסק, הוא גם כלי קיבול.

שם אנו שומרים את היקרים לנו, את הזכרונות וגם את הדברים החדים אשר פצעו את הלב וגרמו לו לדמם.

אז לאחרונה, עשיתי סדר, כמו בארון, הוצאתי את כל הדברים מהלב, הנחתי על השולחן ועשיתי ניפוי.

את כל הדברים הרעים, הפוגעים, המדממים זרקתי לפח, את השאר החזרתי למקום.

כעת יש לי המון מקום פנוי, אבל רק באגף הדברים השמחים והטובים.

אחת בהירת עור, כל נגיעה קלה משאירה סימן

שדיים יפים, לבנבנים עם פטמות ורודות כאלה.

השניה כהת עור, הסימנים ניראים יותר חלשים

השדיים עם סימני שיזוף קלים, פיטמות כההות כאלה.

אצל שתיהן הכוס ורדרד ומזמין.

זה ממש התעללות שצריך לבחור!!!

כמו כפפה ליד היא הייתה

כל אצבע למקומה המדוייק נכנסה, הכפפה לא צרה מדי לא לוחצת וגם לא רחבה מדי.

להעביר ליטוף על הכפפה היה כה מענג, עשויה מעור רך וכל כך נעים למגע.

ואז הכפפה נעלמה....

מאז נכנס הרבה לחנות הכפפות, על חלקן רק מביט, קורא את התגית ומניח חזרה את

חלקן מעז ומודד, זו גדולה מדי, השניה לוחצת

אל יאוש, כל כמה ימים משלוח חדש מגיע, ויש גם כאלה שהוחזרו על ידי לקוח.

אז עד אשר את הכפפה המתאימה לי אמצע, לחנות מדי פעם נכנס.

מעל החנות שמה בגאוה מתנוסס "הכלוב" כך באותיות קידוש לבנה כתוב

אז קודם כל אין כאן כוונה לשפוט או להעביר ביקורת. מאמין שכל אדם באשר הוא יעשה כטוב בעיניו מבלי לפגוע באחרים.

קורא המון פוסטים המתארים מפגשים אינטימיים, סשנים, זיונים.

באופן אישי, לעולם לא 'רצתי לחבר'ה לספר', וכך נוהג כיום.

הרגעים הכי איטימיים שלי, עם זה עם נשלטת או סתם לילה ונילי, אני נוצר בליבי, כזכרון.

אלו הם בין הרגעים הכי אישיים והכי יפים בין שני בני אדם, הנחשפים אחד לשני פיזית, ריגשית ומנטלית. זה הזמן האינטימי שלי.

אבל זה רק אני....

אוהב להביט לתוך העיניים

לראותן מביטות בציפיה

לראות אותן נפתחות לרווחה

לראות אותן נעצמות מכאב חנוק

לראות אותן מזילות דמעה של אושר

לראות אותן נסגרות מעונג

לראות אותן מביטות בי בכניעה

ואחרי....פשוט לשכב בדממה ומקרוב להביט לתוכן...