בשבוע האחרון אני חווה שוב את האובדן שלו, הכל חוזר אלי כאילו זה קרה אתמול.
אני שומעת את ההספדים על איש זר שלא הכרתי ואני רואה את אותו רגע נורא שהביאו את אבא שלי עטוף בתכריכים ואותי מיבבת בבכי ולא מאמינה שזה קרה לו.
כשהספידו את האיש הזר דיברו על כמה שהוא סבל ושאשתו הנאמנה סעדה אותו עד השניה האחרונה שעצם את עיניו ואני לא יכולה שלא להודות להוא שם למעלה שהקל על אבי ולקח אותו במוות מהיר וללא סבל, אם כבר למות אז במיטה חמה בבית שלך, בלי לדעת שאתה עומד בפתח של עולם חדש שאולי אינו קיים.
יש אנשים שמפחדים לדבר על המוות או להשתתף בו, הם ימציאו אלפי תירוצים למה הם לא יכולים להשתתף ברגעים קשים אלו,הם יברחו כשיבינו שאדם חולה וזקוק לעזרה.לכי תסבירי להם שזה חלק מהחיים והחיים הם חתיכת אתגר שצריך לעבור גם את החלקים הקשים יותר.
עמדתי כמעט לבד עם הזר הענק ביד והסרט השחור שעיטר אותו, מייצגת את כל האנשים ממקום עבודתי, התכופפתי לקבר הטרי ונזהרתי על הראשים של המשפחה הבוכיה והנחתי אותו על החול.
אז הרשתי לעצמי מעט לבכות ולהתפרק למרות שלא הכרתי את האיש.
כשהסתובבתי חיכו לי הפנים החמות והמרגיעות של הגבר האהוב שלי שתמיד נמצא שם עבורי,גם ברגעים הכי קשים ומאתגרים.
"בואי נלך הביתה"
המשפט שלו מחזיר אותי לעצמי
