לפני 6 שנים. 5 ביולי 2018 בשעה 13:03
היא לא מחפשת אותך, היא מוצאת אותך.
פושטת את עורה וחושפת את עצמותיה בפנייך, הן כחושות ונוקשות.
היא מתעטפת בסאטיין לבן של דמעותיה ומתקרבת אלייך, לנשק לשפתייך ולרקוד איתך אל הלילה הקר.
עד שהיא תיעלם ותתנוסס מאור השמש, ואולי היא תאהב אותך באמת, אולי, ועד אז היא תקח אותך איתה, תישא אותך בזרועותיה כמו עובר הנתלש מרחם אימו.
אל תפחד, חבק אותה חזק, עצום את עינך ודמיין את האישה האידיאלית כאילו היא מולך, מחזיקה את ידך כרגע, תחוש בחום ובעור החדש המכסה את עצמותיה הקרות ועוטף אותן בחום שלך, ובגעגוע אור השמש העולה והנושקת תביט בה, בעיניה מקבלות חיים, ואל תפחד כי תהיה היא שלך לעד.
תהיה עד להתחדשותו של המוות הרועם במודרניות השואבת.
ורק אז תחגוג איתה את תום העידן המודרני, איש הרנסנס.
