שום כלום

יש לי דעה קדומה, 

יש לי דעה קדומה, 

כמו שאור הלחם, 

כמו ריח העובש בקיר, 

כמו דו תחמוצת הפחמן בשארית הנשימה 

(שנותרה לי)

אני נשענת עליה, 

אני נסמכת על הד צעדיה 

אני מקיפה אותה בידי לחיבוק

אני אמא גאה 

מציצה בילדה 

מלכסנת מבט 

יש לי דעה 

והיא קדומה 

והיא שלי 

והיא בטקס שתיקה 

והיא שריר אזהרה 

למציאות 

ואותה בחרתי מכל הדעות 

להיות לי לעם 

יש לי דעה קדומה

אני יושבת ומדברת איתו על נימוסי שולחן , מקליטה לו הררי פרשנויות סביב זווית המזלג ואיך העליונים מתנקזים לתחתונים ולא כי אכפת לי מה מנומס, מי נושף לי בצוואר מה אני מנסה לומר הולכת לאיבוד בין תלמי המילים בין הזין שלן בגרון שלו לבין הצחוק החנוק כשחיכיתי את המלל על המחשב והוא ישב מולו וכמוהו עריץ עתיק של "אל תקבע" מחאתי כפיים והלכתי מסביבו על קצות האצבעות וחיקיתי בקול דקיק את הכוסית שכתבה :"האושר מתחיל מבפנים" מאנפף כזה והוא נשבר לחיוך. 

זה מפחיד אותו אמרתי לו פעם, שאין לי מוסר ואין לי כלבים ששומרים ונובחים על הגבול, הייתי צועדת מהופנטת בשולי החדר נצמדת לחיוור, נצמדת לאחר מוחלת על הכל הייתי צועדת בהיקף, נדרכת בקירות כמו ציור מצרי, כמו העין של הורוס, זה מפחיד אותי אני בכל פעם נערמת ומתפזרת מחדש הייתי סולחת אם הסכין שלך היתה בבטן שלי הייתי דוחפת אותך ממרפסת אם היית מבקש במקום כלשהו הייתי עושה הכל וזוקפת "לזכותך, לזכותנו" שום דבר - 

אין לי זכרון, אין לי חלום , אין לי נשמה מהלכת על הקצה והעצב נספג בכל צעד וגל ים בא מלחך ברעבתנות חזרה לחשכה התהום כבר נשמעת כמו גלגול בחומר שאפשר להרים גרוטאה כזו שהים הקיא, קונוס קונכיה אוזן צדפה ריח טחב רירי ומלח של אצה- 

נוצרתי מהאוויר ומהטל, נוצרתי מלועות רשתות נחילי הלבה מצליל לעג צרוב השמש , הדף הירח ועוד טעות אחת לא תשנה. 

קפצתי עליו, 

קפצתי על פניו תוך ערסול  איגרוף  אצבעות בתחת 

ואצבע אחת מקדימה,

הוא דחף אותי מעל פניו עירומה 

והכריח אותי הפוכה באוויר חצי גוף נופל חצי יושב

מלוא הכוס על שפתיו להתנדנד, להזדעזע, לגמור. 

אחר כך חיבקתי אותו מאחור בזמן שהשתין מחזיקה לו ת'זין. לא היה מטונף במיוחד או קליט אבל למשמרת היה גם היה. 

בעולם הערבי , עטלף מייצג את החשכה והקנאות ופעם זרקתי לו אחרי מאמר מדעי על האבקת עטלפי פירות שפניהם הקטנות והחירשות עיוורות (אקולוגיסטיים ככה אני משנה מושגים) איך הוא טוב מחרקים ואפילו לא שני לציפורים כמו עטלף לילי פניו מלאות אבקנים טס לפרחים הבאים להאביק עוד עצים ולהביא עוד חרקים. 

ובאמת געגועים... אחרי ששכבנו הוא ניסה לאלתר את הצליל של המגע כהד תיפוף התופים בצליל מעוגל ואין שום דבר שדומה לו או אולי כולם חולפים עליו דורכים עליו כמו על מרצפת מה יותר יפה מה יותר יפה מי יותר יפה ואיזה ערך יש ביופי אם לא מתאר מוסרי אם לא צורה לו לאדם. איזו קנאות.איזו בורות. איזו חשכה יש בי.