שום כלום

ובכלל לא אכפת לי אתה שמן או רזה , נופל או מתוח אלא הרגע הזה שלוכד את עיני כשאתה מתכווץ ליד אנשים, טומן את ידיך כמו בכיס דמיוני באוויר להוט למצוא להן מקום במבוכה ומבט מאושר מציף את פניך וחיוך מרפרף על שפתיך כאילו לחשו לך סוד. זה כל האדם.

"בדיוק הלילה התאבססתי על למה וכמה אוטיסטים רגישים להיבט הגלי, מחזורי, לתדר הגוף מרחב כדי להידחס עד לאבדן תחושה מוחלט בחברה שעדיין מתייחסת למרחב כריק ובהתאם לא רק מצפה אלא מכריחה כך ןבאלימות לא מודעת כלל לעצמה.
בגלל זה גם לא נראה לי שרגישות נגזרת מהכמותי אלא "להפך" מהאיכותי
למשל אני לא מדבר לא כי מספר מילותי קצוב אלא כי אני חש וחושב מילה כקצב, כתדר, ןבהתאם

הנורמה מבוססת יותר על מילה ושפה בכלל כחפץ מת, ככלי, לי מילה היא המרחב עצמו
תדר החיים שמאפיין בהתאם דרך אופיו הייחדי של כל אחד את הכלל המשותף כתדר שבו גוף מתהדהד למרחב ובחזרה
לתחושתי חלקנו חשים לא רק גלים אלקטרומגנטים אלא אף גלי כבידה כמרחב 'מתעקם' כל זמן מהקשר להקשר

הבדיחה הכי שחורה היא שדווקא בגלל זה אוטיסטים מסומנים כבועתיים מנותקים כדי לקרוע אותם מגוף נפשם לאטימותה המוחלטת רוצחת האדם של הנורמה"

שיחקנו שחמט.

פעם ראשונה שלי מזה 25 שנים. ניצחתי. 

הוא גרוע בדיוק כמוני. 

עקפנו נושאים. 

בישלנו מרק שום ותפוחי אדמה.

אותו דיבור טראומטי של הורים מזניחים. 

הרבה בקשות סליחה וסליחה  של חוסר ביטחון וניפנוף אניגמטי של ערס למחצה "אבל אז מה מה קרה" . 

היה יכול להתעלל בי יפה כי היתה משיכה אינסטנקטיבית.

אפילו ניסה לרמוז לי שר ושרק שירים עם תוכן גס במידה. 

קטל בחביבות כל מילה שהוצאתי (וזה קשה כי אני תהומית מדי לציני עד פיגור). 

הצילו אותי הטילים מאיראן הוא בלע את המילים, אמר לי שהוא לא רוצה לומר דבר מה שלא יהיה  נעים לי לשמוע (או לדבר) וכמובן עמדתי בפיתוי לדבר גלויות  הרי כל משחק השחמט שיחקתי בדגמי הנשקים  המניאטורים על שולחנו הוא בחרב ממתכת אני בגרזן (מה יותר ברור מזה?).

וזה לא שלא רציתי להזדיין, זה שהמשיכה הגעילה אותי. אין שום דבר יפה במשהו חייתי כזה "בלרצות" זה תמיד הרגיז אותי לפחות כשקשה אתה בונה באמת דברים בעד עצמם. רשת שמעגנת והוגנת כלפיך. אבל המשיכה של למה ואיך מתוך עצמה וגם גלויות יש לה סיבות אבל משיכה ורצון דוחים אותי כשלא במסגרת קצובה ממש הדדית ומשמעת של נזיר (ח-נזיר). 

הטילים הצילו אותי כאמור וברחתי מהר עם תירוץ וסיבה. 

אין מגעיל ממשיכה. מרצון להיות בכוח ולא במגע המקרה שלובש סיבה וצורה תוך כדי. אין מגעיל מכפיה של "אני". אני כלום אני אפס. אני לא אני. 

אז לא, לא מתחשק לי להזדיין עם אדם רק כי "הזדהיתי" עם עברו, חיתוך דיבורו ואולי הכשרון המופרע לזהות אפשרות טובה לדעת שאדמם בידיו. לא, אני צריכה משהו מבודד יותר ,אקסטטי יותר ואולי אפילו סתם כך לשאת חוסר משמעות אבל אחד מלא יותר, אחד שלא משאיר ספק אונס אחד לגמרי מקורה ונפוח. אני כל כך כועסת תמיד. כל כך רותחת מזעם. אז אם יזדמן. אני לא מסוגלת להרכין ברך מספיק טוב בפני "עלילה" והיות "עצמך" עדין באחר. דין תליין. דין מוקצה. אין דבר שמרגיז אותי יותר מהדרגתי אבל אולי זאת התרופה הטובה ביותר. רק אל תגיד לי שזה "חייב להיות" ואל תאמר לי שאני ואתה זה לא פייק של זהות. אבל אין משהו מגעיל בדבר הזה "רצון" שמקביל "לגורל" שיודעי חן מדביקים אחרים בו כמו איידס מחשבתי. לא סובלת את זה שניהם עלובים ממש. למה אי אפשר למצוא משהו שיגע בלי פחד גם בחום רגשי גם באפשרי לנשום אני רוצה לצרוח ולרוץ לוץ מצוק כשזה מתחיל למה צריך לנסות לכתוב את הסיפור או להכתב על ידיו רק כי אתה כל כך חשוב שאתה משנה? 

וזה הולך ומחמיר עם הגיל. אז אין דבר שדוחה אותי יותר ממשיכה שנוצרת כפויה מהזדהות דווקא בשינוי ברגע שזר לי אבולוציוני יותר ופתאום יש קליק ומחליק לי לכוס כלום קצת ראשוניות רטובה גרורה כזו של אכפת לי כזה (משיכת כתף) שפתאום הוא רך ומקבל בתחת אפילו.

הכל מפוצץ אותי. הכל גומר אותי היום. הכל מושחז חודר לי בעין כמו פרח כפור עיוורון לבנבן חלבי משתפשף לי בעצבים מרוטים חשופים ובוכים. תשוקה יש לי רק ממה שמת בידי ונולד מחדש בתוכי ואז תשסף את הגרון או תזיין אותו לא משנה כחומר ביד היוצר. 

זה מוזר, 

נזכרתי עד כמה אני מוזגת חוויה גוף תנועה. 

היום למשל ראיתי מישהי שפרסמה בעמוד שלה את השיר "ליל חניה" והתחלחלתי ומיהרתי לדלג מעליו. אחר כך חשבתי מדוע את כל כך נפוחה לא ללקט מחדש זכרונות ובמה דברים אמורים בעצם? 

לפני שנים רגב אדמה המכנה עצמו אדם ניסח לי איזו אלמותיות קיומית לתיעוב הדדי, הוא בכה וינק לי מילים על טיפשותי הצוהלת (באמת שהיא כזו) לא להכיר את השיר וזו באמת כל כוונתי ושאיפתי. אני שונאת אומנות. אני שונאת לדעת מה שמוכר. אני שונאת לדעת. אני רוצה מלוכלך, מקרי , חוויתי, מתחדש והדרקון הזקן והפתיין לעצמו יצג לי כל דבר מגעיל ונפוח שיכולתי לדמיין. לא רציתי לדעת. לא רציתי את הזיקה המטופשת בין ידע למעמד ואם נפלתי מקרי ומרובב על דבר מה מכוח החוויה, מכוח האנושי מכוח דבר מה עלצתי כי החיבור השזור הזה בין בורות למשמעות קרץ לי.היום צמח בי כבוד מעקצץ למה שפספסתי בעיקר עם הנטיה הלהגנית המחקרית להתפעל מנדבכים יבשים כל כך,מחקריים וחפי הוד שלפעמים אני בעצמי דומעת. 

אז עקצתי את עצמי. היום נהנית מספר שהדימויים בו הם שתן, מוגלה ומחדל אנושי וזה נעים לי ומצחיק אותי ונוגע לי בהרבה לקרוא מילים קרינג'יות (השפה מתייבשת מהר מתמיד מה שבשנות השישים חי וקולח לי בהרבה משפה של לפני עשור שנראית כמעט טראשית ומביכה ולא בגלל דלותה כמו בגלל המהירות בה דברים מתיישנים ומאבדים רלבנטיות לפתע...) ובכל זאת תיאור כמו "חיוך טכני" וחיים לא אפורים ולא זוהרים משהו בגוון מתכתי מטאלי לכל היותר נוגעים לי. 

אז באיזשהו אופן כנראה היה תפור עלי מאהב אוטיסט. אלכסוני ועקמומי כזה שמביט בי ושואל מעומק הלב אם אין סיכוי שאם הפצצה נפלה בכיכר לידי אולי גם אני אמות סוף סוף ואין לו כוונה רעה הוא רק דוגם את הצליל או שיש האמת באמת לא כל כך משנה לי. מספיק לי לקרוא על אדם שמספר לי איך הבת שלו מתפעלת מצליל הציפורים שנדם במשחקי הרעב, של הציפור החקיינית ואיך דווקא הצליל הזה משמש כתקווה למרד ולשפה חדשה לדור שבא אחרי שהציפור הושמדה. זה משל די רציני והוא יכול לזהות אחד כזה. בכלל אדם שמספר לי שבוכה פעם בכמה שנים ואין לו מושג למה כאילו מחכה שהעץ יהדהד לו כשרות קיום. אני אוהבת את זה. אוהבת שהכל מוטח לי גולמי בפנים. דלותי. בדידותי. תהומות מחשכי הנפש והיצירתיות האינסופית בה אדם אחד מנסה להצדיק את חמת קיומו. אני אוהבת אותו. הוא היצירה האינסופית בתוך הראש שלי ובגלד צנוע יותר הוא באמת אדם בלי סוף והתחלה כי הוא בוזק לכל אדם סיכוי.

זה בעצם מה ששבר אותי באנשים. הערצת הגדולים. המובן מאליו שלא מתלקח לעולם. הפחד לצאת מפגר או לצאת בתנאים. היום אני נינוחה מגבולות אבל אז הייתי פרינג'. כל סממן גדולה , לפחות מאפס כלום כל ניסיון משיק לכופף את עצמך האגרוף שלי הוטח בהכל ולא חייבים להיות חכמים דגולים לשם כך. נחרדתי. רציתי לשמוע את הזמן אחרת. חקירה מושהית לרגש.חושים מעורבבים. דם ללב לב לדם לב לבטא את החרא. כל המוצאים חסומים ומהופכים. כשאדם בוהה בעבר ונושף פעם היה טוב יותר לרתוח על זה כשאדם בוהה קדימה ואומר עד כאן האדם לקלס את האמ אמא אמא שלו. גשטלט וזה תמיד היה לי חשוב ומופקע ממשמעות עד שהבנתי למה שלא. 

אבל עכשיו זה המן להתפכח להקשיב למשיח, לכל דבר יש משמעות גם אם הזדעזעתי הרי יש לי היום דוגמאות שעוצרות לי את הנשימה למה אני כמו שאני כמו שאמרתי לו - לקחתי את זיוי (שכותבת מהוקצע ומורכב בתבניות עדינות שכל מילה בהן מכוונת) ויצקתי אותה עם סיוון שהתנועה שלה קוטבית כמעט מפותלת שכל מוץ היא הופכת לעיקר ובלב טוב פתוח ושפה שכמעט לא ניתן לדמיין בילתה לגמרי על גוון האילתור. דמויות כל כך חיות בהן היצירה והמחשבה והלוגיקה מתאחדת לתשוקה אז קוראת להן בפשטות יחד כדימוי זיון או זיוון שזה די ממצה. 

אז היום כבר לא חוששת לגעת למשל כשהתקשתי לשוב לקרוא הבנתי שזה חלק מדימוי מופרעות הקשב כמו שאני מסוגלת לקרוא בפשטות ספרים "לגדולים" (עד גיל 14 סיימתי את ניטשה וסוקרטס בלי קושי) כשאני זקוקה לכך או כמו שמוזיקה אני מסוגל ללכד למשמעות אמינה רק כשיש לי הד של סיפור או אדם שמאמץ אותי לליבו או מרחיק אותי מעצמי כך שאמסך בה דבר מה מתוכי אז הצלילים המאוגדים האלה צפו לי שחדלתי לקרוא מבלי לשתף אז קוראת לאט יותר וממציאה תוך כדי מחשבות דימוי לקיום למשל היום הצטחקתי וכתבתי שאפשר להפוך קטעים בספר (שקוראת) לשירת זרם התודעה ממש למשל קטע ממנו - 

"להבדיל. לפאקינג-הבדיל. כלומר, הוא ושייקספיר? ובסתר לבו: כן, הוא ושייקספיר. יש למישהו בעיה עם זה?"

או שהיו רגעים שמצאתי את היקר לי מכל, שהוא כמובן לחוות את הנצח המת של מוות כסוף שמחדש כל דבר לתומו, לעצמו לחווית האדם במלאותו שאותה אני מהדהדת שיכורה כהוגן, כלוט, כמו לתת שעורים כבר שנים מטונפת מזה ממש:

"לשבריר שניה נתלש ממקומו כל פרט במרקם המציאות והופשט מכל מובן, צף כשלעצמו בריק שאין בו התכונה של מוכרות .זו היתה תחושה דקה ואנינה שחסרה לו כל חייו. אפשרות של מוות..."

ופתאום אני חושבת עד כמה כעסתי על פרט שולי, איך הוא מתאר בגועל את עצמו כשק בשר מדבר ומכל כך הרבה בדלנות אנושית גופנית אסתטית כמעט של חושים מועצמים עד תימהון משתאה רתחתי בזעם מעל התיאור שבשבילי המחשבה והמגע והדמיון של סחוס בגוף רוטט מדם סמוק שלא לדבר מחוץ לגוף ביובש לבן וחלק במגע, בצבע בדוחק וספוגיות חומר הבשר למעשה שאני כמעט מרטיבה שהפלוץ הזה גרם לי לרצות לבצע בו טבח מהוסה , משושה כזה חד ישר לקרוטיד בלי רחמים. 

אבל הרי זו הבעיה שלי עם תרבות. אני לא מעוניינת לכבד אף אחד וזה מתחיל מלא לכבד את עצמי. יגיע יום שאקרא את "ליל החניה" ואפעם איתו יחד בלי להקיא את נשמתי מהפשע הזה הרי מה הטעם ביצירה אם היא תלושה ממגע ומבט ולא משנה אותך אם היא לא ניסיון וכל ניסיון הרי הוא בינוני חסימה )במעיים של האינטואיציה) לעולם לחפש את הנצח האלמותי והדק וזר שמחיה בו המשכיות וקובע אוניברסלית דווקא את הצורך להפטר ממנה להכיר בכל רגע ואדם כיצירה ואפילו השיעמום טוב לכך שאין משהו שליבי נכסף יותר מלחוות את תעתוע את התמשכות הניגון המשעמם שדוחק בבשר، שמטיל מורא, שמנקז ובעצם הקתרזיס שבו שמנכה ומדכא רק מאנשים שלא כואבים כל נשימה שממש קתרזיס של הוצאת הנפח והליכה צר במשעול האנושי הדל הקטן המרתק שמהבהב לו פתאום זה עינוי נעים מאין  כמותו להיות חרד כל כך לרצון להשתפן ולהיות לרגע אחד סתם מספר , לא חשוב , לא נספר מקרי להתגלע בעצמך ולהתגבר נגד עצמך ולהבין את החרא בך ואז להיות שקוף ועדין נורא לחוות רגע לא ריק אלא מלא אבל לא צורב של קרינת המוות של האחר או כמו שקראתי פעם על קרינה של חורים שחורים: 

"גוף שחור הוא עצם אידאלי הבולע באופן מושלם קרינה אלקטרומגנטית בכל אורכי הגל, ללא החזרה או העברה". 

הדימוי המושלם להולוגרמה הקיומית, 

להיות מעצם הוויתך מעצם האחר מעצם עצמו לחבר אחרת אני לא מסוגלת לשאת הרי את החיבור של סיבה ומסובב (קוונטי אומר כל גיוון של כיוון) מטעם הפרקטי, ההשרדותי ,האידאלי , המוטב, המהוקצע, הפרגמטי וגם זה לא מספיק אני מתעבת בחירה ב"שלי ושלך" כי אתה לזכותי, לעברי להתייפיפותי אם אמצא רגע ומצאתי כזה רק משום שמצאת שוב לעבור בין הלמה לאיך והמבנה לצורה התוכן למילה - 

וזאת היתה הבעיה שלי תמיד. הכל היה חזירי מדי. הכל מרוטש מדי בשבילי כשהוא לא במרחב ריק ובשביל זה גם לשבור את היד, גם למות לא נראה לי רע ומספיק. כשהייתי קטנה הרי מזעם סירבתי לומר "אלוהים" למשל התהלכתי ומילמלתי והתפללתי בגל התלהבות אבל סירבתי לקבל את מרות הדמות הזו לא מספיק כחושה , ממוקדת בעצמה ובמסורת קיבוצית השתכנעתי שהעם עושה את הריבון ואני עדין בטוחה ככה וישברו עלי עצמותי הרשת הדביקה הרשתיות הקסומה היא שבונה את הסיבה והמסובב ולעולם לא אחת ולעולם התלכדות של מופעים צלילים וצורות. רק ברגע מריר נשבעתי שאני מוכנה לאהוב והייתי מונעת מעצמי לדבר עליו קרוב כי חשבתי שבכך לפחות לא אפר את הסיכון לדבר על הלא ידוע ולא גלוי להרסו ואז נתקעתי בשורות שנכתבו עליו אצל אליהו:

    וַיּאמֶר: צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עבֵר
    וְרוּחַ גְּדולָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה',
    וְאַחַר הָרוּחַ - רַעַשׁ,
    וְאַחַר הָרַעַשׁ - אֵשׁ,
    וְאַחַר הָאֵשׁ - קול דְּמָמָה דַקָּה.

רק ככה סלחתי לו אבל לא לעצמי לא מספיק. היום אני לא מאמינה בו אבל בי ובכל אדם ולכן דבר והיפוכו. יום אחד עוד אקרא את ליל חניה בעינים גלויות חדשות. של אדם שמוכן לשאת הכל מהופך בקוטב יומרתו מחדש. צלול. 

להעביר קנאה רצופה ולחה 

ותמונות מצרר בשחור לבן. 

להיום הנושא הוא אמן שלא אנקוב בשמו, 

שהיה כל כך נאמן וכפוי לעבודתו 

שצילם את אשתו (השניה) במשך 13 שנים

ללא הפסקה 

ובהתחלה היא דווקא דבקה ושיתפה פעולה

רקדה עבורו מראש הבניין בו צילם 

עם מטריה שקופה , כרעה על ברכיה 

אבל לאט עם השנים מתפתח חוסר 

נוחות לא נעים וטורד בפניה ושפת גופה 

כשהתגרשה ממנו היא סיפרה 

כי מעולם לא העיף בה מבט משל עצמו 

מחוץ לעדשה וכל הדימויים היו שלו 

עצמו 

ואפילו כשהפילה סירב להניח את המצלמה

והמשיך לצלם אותה בכאב הפנים ובעווית הרחם. 

כשעזבה אותו שקע בדיכאון והחל לצלם עורבים. 

רק עורבים ועצים עגומים וצללים של עורבים 

בשמים שחורים לבנים .

ואני מקנאה במחויבות כזו לשיח פנימי, אנושי דווקא שלא יכול להציל ולהצליל ולו צליל אחד בלי מדיום "מטהר". 

פלט קלט רביעי להיום: 

זה חשוב לא לכתוב לאף אחד. 

זה חשוב לא להיות אף אחד. 

זה חשוב להחליף מול כל רתיעה , יום אחד כותבת בארבע בבוקר ואולי תשעה חלקים ואחרי זה גם שלושה חודשים אין לי מה לומר. 

זה חשוב לשכוח (אה לה סטיכס). זה חשוב לזכור לעולם מה הופשט בבשרך כבר לא מליצה אלא כאב חותך איברים ומבט. 

זה חשוב להתאפק על קודקוד המילה, לאבד את היכולת לכתוב לספוג אותה רק אחרי זיון וניחוח של אדם, להתעקש כמו בטון מגמגם מתקשה בתבנית, זה חשוב לפגר אחרי עצמך לקלוח פתאום באופן תכליתי לכתוב כאילו נפלת מכוכב אחר ומישהו מושך אותך מטבור, זה חשוב להתבדות מהיצירתיות כדי ליצור עבור עצמך. 

זה חשוב לא לדבר שנים ואז כשתשבי ליד מי שגם אוזן מחודדת של כלבים רעבים לצלילים צמודה לאדמה (איזה מיתוס מוזר הרי פילים מרגישים שדות מגנטיים נדמה לי בזכותה ומי אמר ששמיעה כזו טובה) תוציא ממך אפילו ערנות למילה שתפיל אותך מאילם. 

זה חשוב שהוא בכה אחת לשנה ולא ידע לומר למה. 

המוח שלי עמוס ודחוס ומאס בדימויים, הצבעים קלויים עוממים נקרשים ואני מחדשת בהם מחשבה רק למגע למגע של "תשוקה".

הייתי מזדיינת עם כל אחד אבל אני לא יכולה וזה חשוב נורא שלא יהיה בך דופי אבל פרגמטית התאמה היא טמטום שכדאי לאמוד עליו שבעצם לדעתי אם ללכת שבי אחרי החסרונות שלי כל אדם ויצור מקודשים מטבעם כי למה בעצם? כי קבעתי שכך והאמת ובאמת עוד לא מצאתי איך הדדית זה מן הנמנע כל אדם שמצא לנכון לחפור בבשרו ונפשו ולהפך לא הופך לכזה ועדין הוא מסמל קו גישה ברורה למעין כזה. 

ועד היום אני הכי גאה שיום אחד אמר לי את בוחרת אנשים "ממוצעים" אבל לדעתי ונזכרתי שלאותו אחד ממוצע עליו דיבר (שהיה גם טיפש נורא) היתה פליאה עמוקה מתמונה של ביצה שבורה ממגזין שצילמתי והיפה ביותר הוא היה סופר מול החלון לפני השינה (או סי די או משו כזה). אתה לא חף מכבידה ואני לאה מלהסביר מלהעביר שעצם הרגע הזה. זה הדבר היחיד שמעניין אותי באנשים תגרדו לי את המצח לפליאה תגרמו לתקליט השבור שלי לחרוק , פליאה של הדהוד היא חריזה של מרחב קוונטי שסותר לעצמו. 

זאת ההבנה, זאת דקיקות הכוונה, זאת עבודת השד ימח שמו שעניתי לה כמו בת זונה. עור לאור. מוות למוות מרחב שנתלש. אבולוציה של קיצור המעיים, של דבקות העיינים בעיוורון של גילוי תום עצמי ושביל כזה ובשביל זה אני מוכנה להרוג. 

אינסטינקט צונן של חשיפה לחוויה (בדיעבד), כשהוא השתין על עצמו חייכתי אליו ואחרי שנים של קולות של רוצחים באמת כבר לא כל כך אכפת לי להודות שמה שחמקמק הוא זריעת אור מתקלס בכל לב אדם שפוגשים והנמכת שקר קומתך בכל מי שמצפה למצוא לקולו "קונים" חמקמק בעיני היצר לתאר ולשצוק על הסף. חמקמק בעיני שזה דולף לי מהעיינים, מנקבוביות שיערות של ערווה אקוללית שזה זז בחשכה בעיינים והימים מתקצרים. הזמן הוא עכשיו. אבולוציה היא שינוי. אני גורעת מעצמי עוד ועוד כדי לטעום "עולם הבא" התערסלות החומר בנפש גופנית לגמרי. רגעים דבשיים נוטפים שאני בוכה מהקלה.