שום כלום

אני מפחדת שעשיתי טעות.

חסמתי אותו,
כשנפגשנו רצינו להתמקד במה שאנחנו רואים. אולי זה טעות לפגוש סכיזופרן אבל לומר את האמת זו היתה החוויה שהכי קשרה לי את השכל לשפיות פתאומית - איך אפשר לתאר אחרת כשבעיני כשאדם מצמצם את עצמו לזמן אחד וגוף אחד ושם אחד זה טירוף?

הרגשתי בנוח.

בהתחלה לא הייתי בטוחה מה הוא מתכנן אבל זרמתי. הוא הדליק לנו מסך אדום מרצד דימויים וגלים של רעש לבן ומפל שהרגיש לי כמו זרימת לבה חמה או מפל מים לא בטוחה.

הוא אמר לי מראש להזהר כי זו ספירת העומר - הוד שבגבורה ומצבו מתחלף בין קין לעשיו -
מה שאומר את האמת אני מבינה אפילו שלא נתתי לו לראות אבל יותר התעניינתי כי יום לפני הוא נשמע מיואש לגמרי ורצה לצרוח למרחב.

בוא נאמר שלא ציפיתי לזה כשהוא השליך את החולצה ושם על עצמו טלית למעשה לא ראיתי אותו מעולם בלי חולצה לפני. כשנכנסתי גם מצאתי אותו מכוסה במגני דוד שצייר הוא או בן על הקעקועים שלו במקום העין השלישית של הפרמידה ודי כעסתי על זה. חשבתי איך זה יכול להיות בתום לב כמו עדי שאני לא בטוחה עוד בחיים שסיפרה לי איך רצתה להפוך את הקעקוע של צלב הפוך על גבו של אדם שאהבה לעפיפון וקנתה לי את התכשיט הכסוף מזהב שעליו נחרטו מילות השיר:
למדני אלוהי ברך והתפלל
על סוד עלה קמל
על נוגה פרי בשל

אבל חלפה לי המחשבה שזו התחלה של בעיה. הרי אני בורחת מאנשי האלוהים שבאים לי בחלומות על סיוטים ומנסים למוסס את העולם בכף ידם.

לא עבר הרבה זמן וניסינו שנינו לשתוק ולראות דבר מה הוא כתב על הדף מה שאני משערת שגרם לו לחשוב שאני גלגול כלשהי של אשתו ובאמת זה לא שאני לא יכולה להיות זה שאני לא רוצה להיות-
בכל אופן הוא הזכיר לי שנולדתי באשמורת של "ליל" וזו השעה ובשלב מסוים התחלתי לשרוט את הספה ולצאת מכלי כי לא רציתי להזכר בשום דבר אני "זוכרת" די והותר ואני כבר לא זוכרת בדיוק מי קטע את הנסיון לשכב בשתיקה ולייצר עוד "ראות" אבל מצאנו את עצמנו (כצפוי היו לי לפחות 3 חזיונות נפרדים בנושא וכל כך ברורים שזה היה חד שיקרה)-

נצמדים זה לזה כל כך חזק שאחר כך מצאתי לו על הגב שריטות אדומות גדולות שהותרתי שם.
אני לא יודעת אם "נהניתי" כמו שזה היה מגנט מסובב שמתח אותי לשם. שום דבר מזה לא היה אופייני לי לא הצורה שבה הצמדתי אותו כי כבר ידעתי בדיוק איך זה יהיה למיטה, לא הנשיקות בפה מתוח ולשון על לשון, לא השיניים שנעצתי בו, לא הצורה בה הוא הלך ברחבי הדירה ונהם בזעם חשוק כי כבר הכרתי את הגוף שלו מהדקה שנכנסתי לבית ומהפעם הראשונה המגומגמת שהשבתי חיבוק כשיצאתי ממנו בלי שניסינו אפילו להתכוון לגעת וכמעט טבעתי בתוכו.

כל הסיטואציה היתה ברורה. בשניה הראשונה שהוא פנה אלי ברשת כבר כמעט נפלתי לאחור ועדין אני לא מוכנה להכיל את המבנים האלה. את הטענות שאנחנו "שדים יהודים" כן אין ספק ואני יודעת למה גם אמרתי לאוטיסט שלי שסכיזופרנים מהבהבים מהר מספיק את החיים והמוות ברגע אחד וזה מקרב אותם להיות אפשריים מבחינתי ולכן גם הכימיה הגופנית קרובה יותר אז ופתאום אני לא צריכה לשתות בקבוק וודקה שלם רק כדי לשים לך אצבע על האף בלי לפחד...ככה זה יחס מוזיקלי יותר לזכרון לקיום מאפשר לי להבין איך לפתוח שער לגוף הזולת -

אבל בסופו של דבר הבנתי שזה לא נכון.
יש בי חשד סביר שהוא מנסה לקיים שוב טקס מסוים, למשל די בעובדה ששואל על חברה מסוימת שהשם של האדם שפגע בה זהה לחבר שלו שמדמה ל"מקור" והיחס הבלתי מתפשר לטכנולוגיה או התחושה העצמית של חשיבות.

היום ראיתי אותו מגיב למי שטען שהוא המלאך או המקור בזה שכשאותו אדם כתב בקבוצת חברים את תחושתו כיצירה על מלאך שנופל לתהום הוא כביכול עשה לב אבל גם אמר לו "די" כי הוא לא היה לטעמו מספיק במצב רוח טוב אבל לו זה בא נכון לכתוב את מה שהוא מרגיש לכולם באריכות פרק אחרי פרק...

תנועה לא טובה.
אנשי כת ודת כאלה היו לי מספיק ואמרתי לו אני לא נותנת יד לעוד טקס מחורבן של עדת שקר נוספת. סגרתי את הפער. אני מאמינה שהוא חושב שיש בינינו עוד קשר כי מיהר לתת לי את 3 השקלים שאחזיר לו כמובן גם אם לא בדיוק באותה המטבע ולומר לי "הרי את מקודשת" אבל כבר כמה ימים אחרי היה לי חלום איך בעלי מנסה לאכול אותי אחרי שנולדת לנו ילדה. וזה סימן רע.

וכמובן שדבר לא תקף בלי עדים וממילא אני לא לוקחת בזה חלק. זה בדיוק הטעם אדם קשוב היה מבין שהסתרה והעובדה שסבלתי כל כך הרבה מבני האדם שהם גרועים בעיני משדים ויצורים אחרים שאנשים בוראים במבט הנפש כשלמעשה הם דנים בתוכם על עצמם -
שאני רואה שנים אנשים מכל תחומי הנפש מנסים לאפס את האדם לתמונתם וליצור מחדש אלוהים מת...די בזה.

בשביל זה המוות השקוף כאן.
אף אחד לא יצטרך עוד לנסות להאחז בעורו ולאכול את לב האחר. זאת אני כותבת בשבילי כדי לזכור. מי אני. מה העתיד שלי ולאן אני הולכת.

נעימה. נינה. המוות השקוף שלה בהישג יד ומקום.

השיר שכתבה אמא של האוטיסט (המלאך היחיד בחיי) אחרי מלחמת העולם השניה כשעלתה לארץ:

אני לא יודעת**
**20 במרץ 1943**

אני באמת לא יודעת אם זו אני
או שהעולם, כשהייתי ילדה —
היה אחר, ואחרים היו
האנשים —
שהאמנתי שכל דבר הוא בהיר וטוב,
שלא ראיתי שנכנעתי.
וארמונות להבה כה מופלאים
בניתי לי
על פני האדמה העלובה הזו.

3 סוגי מוות היו בעולם
והמוות היה קל ורך
כמו קלח תירס
עדין שפועם
ואחד היה צח ומבהיק
כמו שטן
התפרק ברשתו
התרפק על דלתו
וקמר
מסובב על כאב
ו3 מיתות משונות בתוכן
מוות שחור
מוות קודר שלא נשתמר
זכרונו גם בעור
וראיתי זקן סומא
ערמת משקפיים
כנים שניסה בעין
אחת להבין
בכניסה לעדן
ןראש הנחש מתיימר
בגודלו
ועין הפלא
בקשקש נעלו
ואם אתה מכיר זאת
תדע מי דוברת
מתוך החסך
3 סוגי מיתה מתוקה נכנעו בעולם
והרעב היה מהלך בינהם
מפזז בין צורות גן עדן
קולע פרים סותר לזרים
מלבלב בתורו את חוגת
השמש הקל
מהדס את אור
מעללי טל
הרעב
לא נודעה אימתו
בהלוך וקמל
על מלכות מוות חי
והיה מסתגל בעולם
דווי כאב וחשוך ילדים
והיה מפאר אדונים ורוזנים
היה הרעב שט בארץ
גופו איתן
שדים עוטה
כחגור
מקלעת אור לאחור
שרץ עין
דובב
וחרק בתוכם
לא ידעתי את שמו
אך טרם שיבת
הבתים הגדולים
היה עליו להכיר בנופלים
מלחמה נטושה
קרן יער קורעת
מדרום לו יבוא המדבר
מצפון לו יבוא שער קר
ונוצה אחת חדה מבכרת
בואך עצ שער הגלגולים
מוות מר
מוות קר
מוות שקוף לא דבק
בי בכלל
לא רסיס ולא רמץ
זהו יום של אימה
עוד הרעב
נעקר בעורמה
ועטה נוח לב ריק
על התפר
נוח לב שר
על תורת היונה
יום יבוא ותזכור
בדרך לא דרך
רגל שמים
כף יד אדמה
שן חלב בור
פער עין תחקור
הן זה יום תוגתך שחוזר לאמת
הן זה יום לא תחדול מהקיץ
האמת
3 מיתות משונות באו לעולם
וכולןן מידי נשמטו
כיאות לנשימה של
קצר קלע בית בולען
קום ותור את העולם
מי ומי ומי
אתה דורש לדעת
יום סמל גופך
מנותץ מדיבור
יום תזכור את מיעוט
סוד העיבור
יום של חג כי מותך
לא נודע אף לא בקשת
כי אתה האחד
שצובט את המלט
הדר בקביעות בחומר
תום וסלידה
אתה הרעב
הבנוי בקפידה
להעיק

כתבתי לך שיר אירוטי
ומחקתי מיד
חשבתי על הלשון
שלך מתכדררת
במיוחד
תגידי
ח-שוון
הוא החודש
השמיני במספר
תגידי
סגול
הוא הצבע הכי
אפרפר
תגידי
החרוז קורע
ממך את הריכוז
בעצמי
תגידי
מתי היית צביר
תאים של פרפר
עיוני
תגידי מה את
חושבת על עב בחלון
תגידי
כמה פעמים בשנה
את נולדת
גם לך שרפו הרגליים
גם בלי לקפוץ בשלולית
גם את זרקת את הנעל
מאחורי משקוף
דלת רועם
והעולם היה מת ותלוש
מעל רסק שיער
ודם שסמר
וקול שגער
וקוץ נתפס לך
ביד
וגם מחט לא הספיקה
והם משו עם פינצטה
וזה היה שיר טוב
עם
כל הזוהמה
קופצת
ואת היית
גוף של עורמה
איזה יום
איזה דלי איזה חור
איזה עבר
איבר מן חי
מתעורר בי עכשיו
תגידי גם לך
יש גומות
לא של חן כי
חפרת
והותרת
בשבת של עין
מרכז מיוחד
הוא שואב את כל העולם
כמו צרצר
הוא מוצא נקודות
לחץ צר
מים לדוד המלך
מים לדוד
שבכה בסדיניו
ומיכל צחקה
וג'
עדין לא מחכה
למילה
לסליחה
לדחפת אותי
לתוך סוג
של באר
מתגרה ועכשיו כל העולם
הוא שלי לתפארת
המר
ואתה מתחפר מתחפר
בתוך גופי
כמו עכבר
כמו עפר
כמו נפש פולשת
פוזל אל האור
תגיד מה היה כל כך קשה לך
לזכור

את חושבת בפילים
ורודים
שעומדים מעל
תלת אופן
את חושבת בגבישים
זורחים שנופלים
מעל הדוכן
את חושבת בלי
רחש
של מילה
בכלל ברקע
את חושבת בשבילי
את חושבת שנגמר
דבש וחלב על לשונך
את חושבת בסלילים
של דברים שתמו
את חושבת
בחופים נטושים
של דברים שנמו
את חושבת בשחור ולבן
מלאך ממוכן
מריונטה
של פעם
אחות בקוצו של היוד
מכווצת
פלאים
את חושבת
באופנים
כל כך זרים
את חושבת
שנעים באמת בכלל?
אני לא מזלזלת אבל
אבל אני לא כאן
(בשבילך)
עדין
וקוראים לי
ג
ב
ג א
טוב תודה
את חושבת
שהוא
אי פעם
ידע?

יש לי רומן עם עורך דין

יש לי רומן עם עורך דין, זה עניין די מביך חשבתי. דע את עצמך הוא הציווי? אנשים יבשים שמעדיפים את עצמם. אבודים בתכתיבים וצווים שלא הם כתבו, מתמחים על פי חוב בסתימת פיות בשפה מאולצת. "מרשתי לא עמדה בתשלומים מסיבה כלכלית". אני תמיד רוצה לומר להם היא ישבה בבית עם גג מטפטף וילד מנומנם צמוד אל הציצי שלא יודע על הלב הכבד של אמו לשלם את חשבון החשמל ובכתה. לא בשביל שירחמו, קצת אמת מה יש, מרשתך אתה לא יודע מה דחף את מרשתך לשם ומה היה בחייה. קצת אמת מה יש.

"אבל הוא שונה" ככה מתחילים אגדות, רציתי לחשוב והיססתי. הסתפקתי ב"הוא מהצד של הטובים" אלה התובעים את המדינה, את המערכת ולא את האזרח הקטן. הוא בחר במשכורת הגונה וצנועה ודירת שניים וחצי חדרים בעיר צנועה עוד יותר. אולי במקום לצייר מטאפיזיקה רומנטית כולנו צריכים לשנן על הלשון את הפרט הקטן.

אבל הוא היה שונה. רחום יותר. תווי פניו נעו בשקט בזמן שדיבר לא תכונה שהייתי מצפה מעורך דין דשן שדיבורו בחדרי מדרגות ואולי גם במיטות נע במרץ מקפץ על פי טון הטענה. הוא לא היה מה שציפיתי והוא ייצג אותי בעניין פעוט. בלילות הוא היה מליט את אחת מעיני ושם יד למטה כשואל שאלה ואז עובר ומניח את הראש על החזה מקשיב לקצב הלב.

אבל גם הרומן המשפטי הקצר גזר עלי טון אכזרי בקשר לעצמי שאולי לא היה מתחשב בעדינות מתח יחסנו המקצועיים הוא תמיד היה מקצועי בבוקר הפה שלו יוצק מילים חדות בחלל שלא התאימו לרשת פניו הסגולית שנחה מולי כמו אגם קפוא שקט כמעט ללא זיז בריח של שריר. השינוי היה מבלבל אותי מעמיד אותי במקומי אולי זאת הסיבה שככה בלב המשכתי לקרוא לו עורך דין העורך דין עורך דין משלי.

הגעתי לשלב הזה בחיים שהיה לי מימון לדברי מבוגרים. דברים טמאים חשבתי לא כי הייתי להוטה להגדיר הבל ולעסוק ברוח אלא כי מחצית חיי הבוגרים נעו בין ציפיה לפעולה לבהיה ריקה, מתודית ענפה של מחשבות במיטה כמו מתענגת על אופיה המקומי של הציפיה בתוכי מצפה עד אינקץ עד שכואב. הייתי מביטה בו לפעמים ומתרצת למרות שלא ביקש להתערב:"אנשים לא מבינים אני אסתטית לא גופנית (חשתי בחנק הגדרות משונה) אני נהנית יותר מלומר את הדבר מלממש את חיי באמת" העשיה משחררת?

הוא היה חי בתוכי. כמו סיפור בלי עלילה. כמו עץ שצומח (או צונח) במרכז העירייה, בכיכר המרכזית וכולם באים אליו עם סיפורים וחולפים מתיישבים על שורשיו היפים מדברים בלי עניין גלוי בכתלי ענפיו וציפורים נחות בתוכם כמו סוד. הרגשתי את זה ידעתי את זה שהוא מיוחד. אבל לא היה לי עוד די כוח הסבר להסיט מחשבה אחת יבשה צרופה לומר זאת במקום זה לחצתי פורמלית את ידו והנהנתי סטרילית וחיכיתי ללילה שם נדבר קצת יותר ואוכל שוב לומר לו בצדק את הדברים באמת כשעמדתי על מפתן הדלת הסתובבתי ובכל הכוח בלב אמרתי תוך אגבוב ראש מקרי כאילו שכחתי את עצמי באמת אבל הזמן דוחק והמילה נדרשת כשהראש אליו והגוף אל הדלת עדין - "יש לי רומן עם עורך דין" אמרתי הוא הרים את הראש וחייך בשקט חושב על זה כמו בדיחה טובה של ארומה כבושה מתוך צנצנת כבושים וחייך בשיניים שלמות ועיינים תמות שלא מתכווצות לחיוך גנרי אבל מחזיקות מתח תם של אדם משועשע באמת.

"זה נראה ככה" . זה לא היה המשפט שציפיתי רציתי את אותה לשון מקצועית מותחת מילה עד חשד בהומור גלוי משתסה. אבל הוא כזה.
ועדין כאבה לי הבטן לא כי תגובתו לא חיזקה לי אותי כי הוא לא הבין. הוא בחר את המילים נכון, כמו סכינים, הוא היה נכון כאדם בכל רמ"ח איבריו אבל היה לי עסק עם עורך דין ורציתי יותר קצת כמו בוהן מציצה מגרב. הרגשתי כמו חור שחור דפוק בקיום שגורם לתחושה חמודה כשקמים משינה אחרי קרב הלומים והכל נשכח על הבוקר כי צריך להמשיך. רציתי לומר לו דבר מה אבל לא ידעתי איך במקום זה חיכיתי לרגע לתגובה נוספת ויצאתי דרך הדלת עם התחושה הקשה, המטרידה שעומד לי דבר מה על הלשון שאין לו מילים מהדקת את ידית הדלת לסגירתה של טריקה. אסתטית. הוא שקע במצולות ניירות אבודים על דוכן שולחנו וכאילו ניערתי ממני אבק צנחתי לרעש הרחוב בשנית.

זה לא מפריע לי.
משום מה
הוא מנותק או מחובר?
אי אפשר לדעת.
זאת אומרת אני חופשיה למצוץ אגודל ולשחק על הניגון הנעים של בטחון עצמי רועד אבל באמת שאולי זה המקום שזה הפסיק להיות שיקול.

מפל עיצורים בגרון, סך הכל מבט כחול וריסי חול וגוף של מי שמתעמל אבל הוא נותן את המבט ומדבר על הבן שלו (הבת? יש מישהו בלי סוגיות מגדריות?) ואומר "הוא כל כך יפה בטח אנשים מסובבים ברחוב כשהוא עובר".

זה לא מפריע לי.  אם יזדיין עם אחרת וזה לא מפריע לי אם יקלל וזה לא מפריע לי אם ישתוק וזה לא מפריע לי כשהוא מדבר על הכתיבה שלו ועל המוזיקה שהוא לא יכול להעביר חמש דקות בלעדיה. הוא בעולם ממשי, עולם משלו עולם שנע איתו בכל מקום שהוא נמצא.

גם בחורף כשטיילנו בעשב הגבוה והשלולית העמוקה ניצנצה באור העיר כמו מימי כספית בוהקים וצילמנו כל אחד אמר משפט שזור אבל עומד על תילו על שלו בלי לגעת בלי לחלוף.

יש בו את החן של גוף לבן מדי ומאומן מדי, לשון קשורה ועיינים עם אישונים חדים כמו נקבים ארורים וצרים שבוחנים אבל המבט פועם השתאות והוא מגלף מתוכו מעין שאלה לא פתורה מרחף על הבין לבין מספר לי שוב על הדירה ששוקל לקנות כבר 3 שנים משתלב ומתלבט עם האור נח עכשיו אחרת.

מניחה, מבינה, שתמיד אדלק על כאלה.