יש לי רומן עם עורך דין
יש לי רומן עם עורך דין, זה עניין די מביך חשבתי. דע את עצמך הוא הציווי? אנשים יבשים שמעדיפים את עצמם. אבודים בתכתיבים וצווים שלא הם כתבו, מתמחים על פי חוב בסתימת פיות בשפה מאולצת. "מרשתי לא עמדה בתשלומים מסיבה כלכלית". אני תמיד רוצה לומר להם היא ישבה בבית עם גג מטפטף וילד מנומנם צמוד אל הציצי שלא יודע על הלב הכבד של אמו לשלם את חשבון החשמל ובכתה. לא בשביל שירחמו, קצת אמת מה יש, מרשתך אתה לא יודע מה דחף את מרשתך לשם ומה היה בחייה. קצת אמת מה יש.
"אבל הוא שונה" ככה מתחילים אגדות, רציתי לחשוב והיססתי. הסתפקתי ב"הוא מהצד של הטובים" אלה התובעים את המדינה, את המערכת ולא את האזרח הקטן. הוא בחר במשכורת הגונה וצנועה ודירת שניים וחצי חדרים בעיר צנועה עוד יותר. אולי במקום לצייר מטאפיזיקה רומנטית כולנו צריכים לשנן על הלשון את הפרט הקטן.
אבל הוא היה שונה. רחום יותר. תווי פניו נעו בשקט בזמן שדיבר לא תכונה שהייתי מצפה מעורך דין דשן שדיבורו בחדרי מדרגות ואולי גם במיטות נע במרץ מקפץ על פי טון הטענה. הוא לא היה מה שציפיתי והוא ייצג אותי בעניין פעוט. בלילות הוא היה מליט את אחת מעיני ושם יד למטה כשואל שאלה ואז עובר ומניח את הראש על החזה מקשיב לקצב הלב.
אבל גם הרומן המשפטי הקצר גזר עלי טון אכזרי בקשר לעצמי שאולי לא היה מתחשב בעדינות מתח יחסנו המקצועיים הוא תמיד היה מקצועי בבוקר הפה שלו יוצק מילים חדות בחלל שלא התאימו לרשת פניו הסגולית שנחה מולי כמו אגם קפוא שקט כמעט ללא זיז בריח של שריר. השינוי היה מבלבל אותי מעמיד אותי במקומי אולי זאת הסיבה שככה בלב המשכתי לקרוא לו עורך דין העורך דין עורך דין משלי.
הגעתי לשלב הזה בחיים שהיה לי מימון לדברי מבוגרים. דברים טמאים חשבתי לא כי הייתי להוטה להגדיר הבל ולעסוק ברוח אלא כי מחצית חיי הבוגרים נעו בין ציפיה לפעולה לבהיה ריקה, מתודית ענפה של מחשבות במיטה כמו מתענגת על אופיה המקומי של הציפיה בתוכי מצפה עד אינקץ עד שכואב. הייתי מביטה בו לפעמים ומתרצת למרות שלא ביקש להתערב:"אנשים לא מבינים אני אסתטית לא גופנית (חשתי בחנק הגדרות משונה) אני נהנית יותר מלומר את הדבר מלממש את חיי באמת" העשיה משחררת?
הוא היה חי בתוכי. כמו סיפור בלי עלילה. כמו עץ שצומח (או צונח) במרכז העירייה, בכיכר המרכזית וכולם באים אליו עם סיפורים וחולפים מתיישבים על שורשיו היפים מדברים בלי עניין גלוי בכתלי ענפיו וציפורים נחות בתוכם כמו סוד. הרגשתי את זה ידעתי את זה שהוא מיוחד. אבל לא היה לי עוד די כוח הסבר להסיט מחשבה אחת יבשה צרופה לומר זאת במקום זה לחצתי פורמלית את ידו והנהנתי סטרילית וחיכיתי ללילה שם נדבר קצת יותר ואוכל שוב לומר לו בצדק את הדברים באמת כשעמדתי על מפתן הדלת הסתובבתי ובכל הכוח בלב אמרתי תוך אגבוב ראש מקרי כאילו שכחתי את עצמי באמת אבל הזמן דוחק והמילה נדרשת כשהראש אליו והגוף אל הדלת עדין - "יש לי רומן עם עורך דין" אמרתי הוא הרים את הראש וחייך בשקט חושב על זה כמו בדיחה טובה של ארומה כבושה מתוך צנצנת כבושים וחייך בשיניים שלמות ועיינים תמות שלא מתכווצות לחיוך גנרי אבל מחזיקות מתח תם של אדם משועשע באמת.
"זה נראה ככה" . זה לא היה המשפט שציפיתי רציתי את אותה לשון מקצועית מותחת מילה עד חשד בהומור גלוי משתסה. אבל הוא כזה.
ועדין כאבה לי הבטן לא כי תגובתו לא חיזקה לי אותי כי הוא לא הבין. הוא בחר את המילים נכון, כמו סכינים, הוא היה נכון כאדם בכל רמ"ח איבריו אבל היה לי עסק עם עורך דין ורציתי יותר קצת כמו בוהן מציצה מגרב. הרגשתי כמו חור שחור דפוק בקיום שגורם לתחושה חמודה כשקמים משינה אחרי קרב הלומים והכל נשכח על הבוקר כי צריך להמשיך. רציתי לומר לו דבר מה אבל לא ידעתי איך במקום זה חיכיתי לרגע לתגובה נוספת ויצאתי דרך הדלת עם התחושה הקשה, המטרידה שעומד לי דבר מה על הלשון שאין לו מילים מהדקת את ידית הדלת לסגירתה של טריקה. אסתטית. הוא שקע במצולות ניירות אבודים על דוכן שולחנו וכאילו ניערתי ממני אבק צנחתי לרעש הרחוב בשנית.