זה לא מפריע לי.
משום מה
הוא מנותק או מחובר?
אי אפשר לדעת.
זאת אומרת אני חופשיה למצוץ אגודל ולשחק על הניגון הנעים של בטחון עצמי רועד אבל באמת שאולי זה המקום שזה הפסיק להיות שיקול.
מפל עיצורים בגרון, סך הכל מבט כחול וריסי חול וגוף של מי שמתעמל אבל הוא נותן את המבט ומדבר על הבן שלו (הבת? יש מישהו בלי סוגיות מגדריות?) ואומר "הוא כל כך יפה בטח אנשים מסובבים ברחוב כשהוא עובר".
זה לא מפריע לי. אם יזדיין עם אחרת וזה לא מפריע לי אם יקלל וזה לא מפריע לי אם ישתוק וזה לא מפריע לי כשהוא מדבר על הכתיבה שלו ועל המוזיקה שהוא לא יכול להעביר חמש דקות בלעדיה. הוא בעולם ממשי, עולם משלו עולם שנע איתו בכל מקום שהוא נמצא.
גם בחורף כשטיילנו בעשב הגבוה והשלולית העמוקה ניצנצה באור העיר כמו מימי כספית בוהקים וצילמנו כל אחד אמר משפט שזור אבל עומד על תילו על שלו בלי לגעת בלי לחלוף.
יש בו את החן של גוף לבן מדי ומאומן מדי, לשון קשורה ועיינים עם אישונים חדים כמו נקבים ארורים וצרים שבוחנים אבל המבט פועם השתאות והוא מגלף מתוכו מעין שאלה לא פתורה מרחף על הבין לבין מספר לי שוב על הדירה ששוקל לקנות כבר 3 שנים משתלב ומתלבט עם האור נח עכשיו אחרת.
מניחה, מבינה, שתמיד אדלק על כאלה.