שום כלום

אני מפחדת שעשיתי טעות.

חסמתי אותו,
כשנפגשנו רצינו להתמקד במה שאנחנו רואים. אולי זה טעות לפגוש סכיזופרן אבל לומר את האמת זו היתה החוויה שהכי קשרה לי את השכל לשפיות פתאומית - איך אפשר לתאר אחרת כשבעיני כשאדם מצמצם את עצמו לזמן אחד וגוף אחד ושם אחד זה טירוף?

הרגשתי בנוח.

בהתחלה לא הייתי בטוחה מה הוא מתכנן אבל זרמתי. הוא הדליק לנו מסך אדום מרצד דימויים וגלים של רעש לבן ומפל שהרגיש לי כמו זרימת לבה חמה או מפל מים לא בטוחה.

הוא אמר לי מראש להזהר כי זו ספירת העומר - הוד שבגבורה ומצבו מתחלף בין קין לעשיו -
מה שאומר את האמת אני מבינה אפילו שלא נתתי לו לראות אבל יותר התעניינתי כי יום לפני הוא נשמע מיואש לגמרי ורצה לצרוח למרחב.

בוא נאמר שלא ציפיתי לזה כשהוא השליך את החולצה ושם על עצמו טלית למעשה לא ראיתי אותו מעולם בלי חולצה לפני. כשנכנסתי גם מצאתי אותו מכוסה במגני דוד שצייר הוא או בן על הקעקועים שלו במקום העין השלישית של הפרמידה ודי כעסתי על זה. חשבתי איך זה יכול להיות בתום לב כמו עדי שאני לא בטוחה עוד בחיים שסיפרה לי איך רצתה להפוך את הקעקוע של צלב הפוך על גבו של אדם שאהבה לעפיפון וקנתה לי את התכשיט הכסוף מזהב שעליו נחרטו מילות השיר:
למדני אלוהי ברך והתפלל
על סוד עלה קמל
על נוגה פרי בשל

אבל חלפה לי המחשבה שזו התחלה של בעיה. הרי אני בורחת מאנשי האלוהים שבאים לי בחלומות על סיוטים ומנסים למוסס את העולם בכף ידם.

לא עבר הרבה זמן וניסינו שנינו לשתוק ולראות דבר מה הוא כתב על הדף מה שאני משערת שגרם לו לחשוב שאני גלגול כלשהי של אשתו ובאמת זה לא שאני לא יכולה להיות זה שאני לא רוצה להיות-
בכל אופן הוא הזכיר לי שנולדתי באשמורת של "ליל" וזו השעה ובשלב מסוים התחלתי לשרוט את הספה ולצאת מכלי כי לא רציתי להזכר בשום דבר אני "זוכרת" די והותר ואני כבר לא זוכרת בדיוק מי קטע את הנסיון לשכב בשתיקה ולייצר עוד "ראות" אבל מצאנו את עצמנו (כצפוי היו לי לפחות 3 חזיונות נפרדים בנושא וכל כך ברורים שזה היה חד שיקרה)-

נצמדים זה לזה כל כך חזק שאחר כך מצאתי לו על הגב שריטות אדומות גדולות שהותרתי שם.
אני לא יודעת אם "נהניתי" כמו שזה היה מגנט מסובב שמתח אותי לשם. שום דבר מזה לא היה אופייני לי לא הצורה שבה הצמדתי אותו כי כבר ידעתי בדיוק איך זה יהיה למיטה, לא הנשיקות בפה מתוח ולשון על לשון, לא השיניים שנעצתי בו, לא הצורה בה הוא הלך ברחבי הדירה ונהם בזעם חשוק כי כבר הכרתי את הגוף שלו מהדקה שנכנסתי לבית ומהפעם הראשונה המגומגמת שהשבתי חיבוק כשיצאתי ממנו בלי שניסינו אפילו להתכוון לגעת וכמעט טבעתי בתוכו.

כל הסיטואציה היתה ברורה. בשניה הראשונה שהוא פנה אלי ברשת כבר כמעט נפלתי לאחור ועדין אני לא מוכנה להכיל את המבנים האלה. את הטענות שאנחנו "שדים יהודים" כן אין ספק ואני יודעת למה גם אמרתי לאוטיסט שלי שסכיזופרנים מהבהבים מהר מספיק את החיים והמוות ברגע אחד וזה מקרב אותם להיות אפשריים מבחינתי ולכן גם הכימיה הגופנית קרובה יותר אז ופתאום אני לא צריכה לשתות בקבוק וודקה שלם רק כדי לשים לך אצבע על האף בלי לפחד...ככה זה יחס מוזיקלי יותר לזכרון לקיום מאפשר לי להבין איך לפתוח שער לגוף הזולת -

אבל בסופו של דבר הבנתי שזה לא נכון.
יש בי חשד סביר שהוא מנסה לקיים שוב טקס מסוים, למשל די בעובדה ששואל על חברה מסוימת שהשם של האדם שפגע בה זהה לחבר שלו שמדמה ל"מקור" והיחס הבלתי מתפשר לטכנולוגיה או התחושה העצמית של חשיבות.

היום ראיתי אותו מגיב למי שטען שהוא המלאך או המקור בזה שכשאותו אדם כתב בקבוצת חברים את תחושתו כיצירה על מלאך שנופל לתהום הוא כביכול עשה לב אבל גם אמר לו "די" כי הוא לא היה לטעמו מספיק במצב רוח טוב אבל לו זה בא נכון לכתוב את מה שהוא מרגיש לכולם באריכות פרק אחרי פרק...

תנועה לא טובה.
אנשי כת ודת כאלה היו לי מספיק ואמרתי לו אני לא נותנת יד לעוד טקס מחורבן של עדת שקר נוספת. סגרתי את הפער. אני מאמינה שהוא חושב שיש בינינו עוד קשר כי מיהר לתת לי את 3 השקלים שאחזיר לו כמובן גם אם לא בדיוק באותה המטבע ולומר לי "הרי את מקודשת" אבל כבר כמה ימים אחרי היה לי חלום איך בעלי מנסה לאכול אותי אחרי שנולדת לנו ילדה. וזה סימן רע.

וכמובן שדבר לא תקף בלי עדים וממילא אני לא לוקחת בזה חלק. זה בדיוק הטעם אדם קשוב היה מבין שהסתרה והעובדה שסבלתי כל כך הרבה מבני האדם שהם גרועים בעיני משדים ויצורים אחרים שאנשים בוראים במבט הנפש כשלמעשה הם דנים בתוכם על עצמם -
שאני רואה שנים אנשים מכל תחומי הנפש מנסים לאפס את האדם לתמונתם וליצור מחדש אלוהים מת...די בזה.

בשביל זה המוות השקוף כאן.
אף אחד לא יצטרך עוד לנסות להאחז בעורו ולאכול את לב האחר. זאת אני כותבת בשבילי כדי לזכור. מי אני. מה העתיד שלי ולאן אני הולכת.

נעימה. נינה. המוות השקוף שלה בהישג יד ומקום.

השיר שכתבה אמא של האוטיסט (המלאך היחיד בחיי) אחרי מלחמת העולם השניה כשעלתה לארץ:

אני לא יודעת**
**20 במרץ 1943**

אני באמת לא יודעת אם זו אני
או שהעולם, כשהייתי ילדה —
היה אחר, ואחרים היו
האנשים —
שהאמנתי שכל דבר הוא בהיר וטוב,
שלא ראיתי שנכנעתי.
וארמונות להבה כה מופלאים
בניתי לי
על פני האדמה העלובה הזו.