אני תוהה לפעמים אם יש חיבור תת קרקעי בין אנשים חריגים .
היום שהייתי בסופר הייתה ילדה מהממת ומלאת חיים שהביטה בכל האנשים סביבה בסקרנות בערך בת 9 אולי עשר. עור שחום כמו שאני אוהבת ושמלה אדומה .
מכולם היא עשתה רק לי שלום ועשיתי לה חזרה , אחר כך היא שאלה את אמא של בערבית אם גם אני ערביה (אולי רצתה לפתוח בשיחה- ות'כלס זה מחמיא בעיני).
האמא הציעה לי לעקוף אותם בתור כי היו לי מעט דברים אבל התעקשתי שלא (בחיים לא אעקוף אמא וילדה). אחר כך הבת שאלה את האם האם תוכל להביא לה כך וכך וכך והאם יצאה מהתור ככל הנראה נזכרה במוצר ששכחה.
כשחזרה אחרי שתי דקות הצעתי לה לחזור לתור למרות מחאות מי שמאחורי כי בסופו של דבר נעדרה לדקות בודדות ונראתה במצוקה שזיהיתי היטב מאחותי והתנהגותה. ידעתי גם שלא במקרה אני והילדה היינו פתוחות מהדקה הראשונה והיא לא התייחסה לאף אחד כי הבחנתי "בחוש" שהיא כמוני.
האם כעסה על הילדה שמיהרה כי כנראה התרגשה מקוקיות צבעוניות שרצתה לקנות ואמרה לאמא "יומא יאללה יאללה"
ובאופן אישי איכשהו נראתה לי נפלאה ונהדרת . האם ניסתה לשים דברים בזריזות מול הקופאית והבת רקדה ונגעה בדברים בסקרנות ופתאום אישה שהייתה לפניה בתור התחילה לצחוק על ההתנהגות "המוזרה" של הילדה.
האם כעסה מאוד והרימה את קולה בעברית רצוצה על האישה. האישה הלכה עם חיוך לעגני על הפנים ואיחלה לקופאית "בהצלחה" עם קריצה כאילו האם היא הבעיה ולא הלעג המכוער שלה.
האם הביטה בקופאית ואמרה בכעס:"אל תצחקי כמוה הבת שלי בחינוך מיוחד" (לדעתי אוטיסטית) . באמת כשהאם התרחקה לרגע הילדה מיד פרצה בבכי והאם שקנתה דברים שהילדה רצתה הבינה פתאום שאין לה מספיק כסף בתו הקניה בו השתמשה וראו את הכאב בעיינים שלה כשהקופאית אמרה לה שאין מספיק כסף. בהתחלה היא ניסתה להוריד מוצרים ובסוף אמרה בטון נעלב "בטלי הכל" והיה לי חשק עז לשלוף כרטיס אשראי ולשלם לה על הפער אבל לא רציתי להביך אותה והתאפקתי.
בסוף הקופאית הרגיעה אותה והיא קנתה רק מעט מוצרים. בדרך לצאת מישהו נגע בכתפה של הילדה קלות באופן לא מכוון והיא פרצה בבכי שוב .
הוא הגיע אל הקופאית (הוא אחד העובדים) והתחיל לרכל כמה הילדה מוזרה עד שהסבירה לו שהיא בחינוך מיוחד והוא משך בכתפיו.
כאב לי ממש ושמחתי כל כך שנתתי לה לעקוף ,שהייתי נחמדה ולא הוצאתי מילה רעה של טרוניה כמו מי שהיו מאחורי.
אולי אני מקדימה לטפוח לעצמי על השכם , בסך הכל בניגוד לאנשים זרים איכשהו אני מזהה מי שקרוב לי במבנה הנפשי בגלל הפתיחות , הטבעיות והסקרנות שמלווים אותנו ולי אנשים אחרים נראים חסרים וכלואים בעצמם וילדים כמוה הם ה"נורמלי" שלי.
אולי זה קשור לזה שאני מזהה בה את עצמי ואת אחותי שגם הייתה פורצת בבכי כשאמא התרחקה מהעין באותו גיל או נזכרת בבכי שלי ובפחד כשאדם זר אפילו חיכך אצבע בטעות בגופי.
אולי זה ההתמודדות עם בן משפחה כזה , כמו שאחותי מתקשרת ואני אומרת לה שאני בקניות והיא אומרת :"אז בואי נדבר על..." ואני חוזרת "אני עכשיו בקופה מול הקופאית" והיא בשלה בחרדה "אז האם אחרים שומעים אותי". זה יהיה מוזר להסביר לזר שאדם כזה בכלל לא מבין את המובן מאליו שעכשיו זה לא הזמן המתאים לשיחה. אבל זה ככה.
ובאיזשהו מקום אני תוהה אם כמו שחשתי שכולם סביבי חייזרים עד שהכרתי אנשים על הקשת ומשוגעים אולי בעצם , אנחנו זן נפרד של אנשים ומה שטבעי לזולת זר לנו ומה שזר לזולת טבעי לנו . קשר שהוא מעבר למילים וטמון בנו כמו שפת גוף של חתול לחתול וכלב לחתול אנחנו פשוט קוטביים לכם וכמה שלא נתאמץ תמיד תהיו בשבילנו זרים במידה.
