חשבתי על זה היום ואני דבקה באמונה ללא ערעור שהטוב חייב לבוא , בא כבר, בלתי נמנע ואנחנו רק חוליות בשרשרת.
הרי כשאנחנו מביטים בדורות קודמים הם גם נראים לנו ברברים ואכזריים וככה נראה לדורות שאחרינו וכן יש גם תקופות חשכה , ימי ביינמיות של אהדה ודבקות בישן -
וגם האדם הרע ביותר , והרי כולנו חלאות במידה כזו או אחרת חייב שיהיה לו הסוף הטוב , האדם הטוב לשיקוף וזה שיראה בו את התמצית של הרוך והעדינות והיופי שעוד חבוי שם ובעיקר אדם מתעייף מהרוע מהר , ממצה אותו , מלקק אותו מכל כיוון ורוצה למצוא קצת נחת רוח ושקט. מודה שהתעייפתי מהתפישה שהרוע מצודד כבר כשהייתי בת עשר אחת עשרה ואני מוצאת כל זווית אלימה כמשעממת להחריד ואם כבר מתעסקת ברוע לזולת זה רק מנקודת המבט שבה אני יכולה לסיים ולהמנע ממנו בעצמי ובזולת.
אבל זה כבר אולי הסממן הכי דתי שלי העתיד בעיני תמיד יהיה ורוד מקודמיו ואני רואה את השינוי בכל מקום אולי בגלל זה ההווה מעורר בי לפעמים תחושה כל כך תקועה ומשטמה רבה אבל נגזר על כולם טוב וזו בעיה של מי שלא חושק ורוצה בכך , טוב , לסבר את האוזניים הוא כשהפרטים מאורגנים ומאוזנים לא יתכן שלאורך זמן שלא ישרור שוויון וניצול יהיה דרך קבע דרכו של העולם. שינוי בפרט או בכלל מתרחש כל הזמן מול עניינו וזה רר עניין של רגישות ומידה (אני למשל בהמה גסה בזה) להצליח למצוא את החוט כסף הזה בכל דקה מקיומונו וקיומו של הזולת. חובה עלינו לכל הפחות לנסות.