אני רוצה לכתוב ,
נאחזת בצליל חורק ודק , במוות של כל הדברים , בחשכה שבתוך החשכה להחיות אותי -
מקשיבה לשיר ומנסה לקושש , לגשש את העצב הרך שמקיף אותי כמו הילה , כמו השמש בראש והירח בעיינים, אור חיוור של כיסופים.
מישהי כתבה שאולי נשים נוטות לעצבות בחושבן שזה מטפח ומזין מיסתורין מסוים. אולי היא צודקת אולי חל בילבול , חלה בה שגיאה וזה לא מיסתורין כמו ענווה , כמו כניעה לפטאליות בה דופק לב העולם מקצה לקצה ומועך כל רמץ , אולי זאת תקווה , כמו הדמות הקרה בתכריכים שניבטת חיה מתמיד נושפת נשימות אחרונות על הראי - התרסה של מוות וחולניות בכוח החיים , פרח מלבלב שקופא בחורף באחרון עלעליו הצבעוניים , שקט שלפני הבום , בום שלפני השקט והכל והכל מייצר מיסתורין גדול של תקווה שניבטת ומצוירת על פני יאוש עמוק ותלול , שחור ארגמני ועמוק מיני ים .
איך יתכן ? והאם זה לא לב ליבה של חידה ("שמנסה להיוודע") והנה לך מיסתורין ואף יותר מאשר בכניעה הזו , בעצבות הזו יש מין טירוף של אדם ששוקע לחלום ועוצם את עיניו כמו הענק ששמר על גיזת הזהב ופקח את עיניו רק כשנדרש חולם עולמות אחרים ומה טוב יותר בהעדר לב מלא חמלה וקרבה שקורעת בשר , כליות ומסגרת עצמות כלוב החזה , כשאין עם מי להזדווג באמת ולצרוח לתוך ראשו - אתה זה אני , אני זה אתה!! מאשר לשקוע בשינה , בחלום על הימים שיכלו לבוא ויבואו עוד בוודאי והיו לבשר אחד...
ורציתי לעשות דברים , הם נמחקו שוב שקעתי בשרעפים וצחקתי לעצמי איך דברים מסתדרים ככה- כולם הולכים ונטווים במעגלים מוזרים שאני תמיד חושבת שנגמרו והם ממשיכים לצוץ בהוריקנים קטנים , סחרחורת משעשעת של נסיבות מוזרות ותלושות. כל כך הרבה שבא לי לומר , כל כך מעט יכולת.
הוא היה נלהב , הוא חייך אני יודעת וסיפר לי שסיפר על הכל ללא מורא אנשים מעליו , דיבר על כל הכאב איתה וחייכתי לעצמי מתחת לקצה האף בהנאה ילדותית. כל כך נלהב שיש עוד כמוהו ותמהתי לולא הכאב האם היה עדין אוהב אותי? האם היה רואה שהלב שלי תמיד נמס לקראתו ורוצה כל כך בשמחה שלו , בניצוץ בעיינים ? ונסדק בי משהו עמוק מבפנים.
לפעמים אני יושבת ככה בעיינים פקוחות שעות ומבינה פתאום שחלפה התחנה , הרכבת נסעה וביזבזתי לילה שלם מנותקת בתוך שבר חלום של צדפה מקשיבה אל הים והרוח שורקת באוזניים וככה תמיד עטופה ורכה מבפנים , ופצע שהירח שלי היה קורא לו הפנינה השחורה שמתקשה מבפנים , מין דלקת נוצצת ויקרה והחול שוחק בי עוד קרע כואב ורך ברקמה הרכה , המשיית בורוד.
צחקתי איך הכל מכיל את הכל , הניסיון המגוחך שלנו לתאר שפיות , שכל , עוצמה , בעיות.
למשל , אנשים יכולים לטעון שבגלל שאני מחפשת משהו טוטאלי , מדויק עד שלא בנמצא שם -
דמות מנחמת , עוטפת , מגינה אז יש לי דאדי אישיוז אבל אבא שלי שם ועטף , גידל אותי והיה גם כל מה שהאם שמעולם לא הייתה שם באמת אלימה קשה , מקללת החסירה .
אז יש שיגידו , הנה לך המקור משחזרת דמות אב , ויש שיגידו שבכלל שלא ואולי אני משחזרת דמות אם בכלל? ולכן אני תמיד מגששת אצל נשים בזהירות , מתדפקת על דלתן לאט ובורחת מכל סימן עוינות , אולי לא סיימתי את ההפרדה הראשונית ממנה ובעצם אני חוזרת לחפש את הקווים שיפרידו אותי מהכל ולכן לא יכולה להבחין בכלל במה שמפריד בין סוף לאינסוף , מים לשמים , אני ואתה והראש שלי לא מלא זרע הוא מלא שנאה ואהבה שחיים על אותו המישור וכמו כשהייתי ילדה אני שומעת את הקולות של לגיון זרים , לגיון קולות משונים מתלחש בתוך ראשי? (וזה נכון אני בעיקר לאחרונה הקולות חוטפים אותם ושומעת אותם במעומעם בדממה).
אני רוצה לנפץ את הכלים , למשוך את התוהו , כל דבר לא מספיק לי כל דבר לא מספיק ואני רוצה לבלוע כל מה שעיני נחה עליו עמוק וחסר זמן , עמוק וחסר מוצא , עמוק ושלי ושלך.
אני שמחה שהוא לא קורא פה.
הוא מנסה להציע לי חלונות הגיוניים לעולם ו"רק להיום" ורציונל ומגע יד ביד עין בעין ואני איפשהו לא שם בכלל. רוצה לציית לו מאוד דיברנו על זה שגמרתי לו בהקלטות , והוא רתח עלי ועליו שזה מוזר לי קצת - שאכפת לו בכלל ועוד כשיש לי בן זוג ודיברנו על ...
על מה דיברנו? הוא מעורר בי הודיה שאני יכולה לחוש בגבולות שלו ולנשק את רגליו ,שמתחשק לי לדחוף לשון לאחוריו שאני יכולה לתת לו להרגיש לחלוטין חסר תנאים והגבלות וצרכים ומבחנים בהם הוא אמור וצריך להצטייר במיטבו. בטח עם האוסידי כמו לפרפר זה משנה - הכי אבל יותר מעניין אם הוא יכול לעורר בי דבר מה ואולי מעבר לכך.
לא נעים לי , אבל כשחושבת על זה משוכנעת שאני מאמינה בקיום הבשר שלו והמשיכה אליו , כמו השיניים הכל כך לבנות בהגזמה שיש לו (זה יפה) הרבה יותר מאשר בקיום שלו. לא מאמינה למילה - זה הגיוני? אבל מה שיפה שאני לא חייבת להאמין במילים שלו כרגע כדי להיות כלבה . זה לא פרפר , כשפרפר כותב לי המוח שלי מתערפל מידית אבל גם זה לא דבר מה בכך.
אבל גם עם האקס שלי האהבה , התשוקה התחילה בתחילה של בשר שמעבר לו לא ניבט אדם אמיתי. אולי זה שהוא לא באמת מבין וקשוב לי כמו שהוא מדמה לחשוב וזה בסדר מבחינתי.
תהיתי אם הוא זלג אלי , קצת אחריו שוב התעוררו הפחדים , המחשבות המשונות כמו למשל שהפות שלי מלוכלך , נבזה ומגעיל , מעורר שאט נפש ובעיקר מזוהם. זה קורה לי הרבה. לפעמים שיערות שצומחות מתוך נקבוביות שאני מדמיינת שדלוקות מזהמים אותי ואני חייבת להתגלח באובססיה , לפעמים הלשון לבנה מדי ותיכף יצמח שם כך אני מדמיינת משקע צמרירי , פטרייתי ושעיר שיחנוק את הגרון , לפעמים יש יותר מדי שעווה באוזניים ולפעמים פי הטבעת עוד רגע יתמלא בתולעים שמכרסמות אותך מבפנים והריסים יחדרו אל העין ובית השחי יתמלא באבנית וריח צחנה נדיפה. רקוויאם לריקבון ולתסיסה.
ככה תמיד , אין במילים האלה שמץ אמת ואני יודעת את זה ובכל זאת תוך כדי תשוקה עמוקה שיכולה להוביל אותי לשבת על ארבעה זרגים בשבוע ולא די בתקופות יותר מתוחות וקשות בחיי- ועדין אני שונאת , סולדת ומתביישת בכל איבר מגופי ולא מהסיבות הגנריות - הוא לא נראה טוב ואני קצת מלאה אלא ממש סלידה מלאה , עם שריון קשקשים מלא וזוהר ונשק חדש ומחודד מכוון ישר אל תוך הלב הפצוע , שותתת.
אז המחשבה והאשמה על הכוס המזוהם שגעו אותי והלכתי ושטפתי אותו 3 פעמים במים שכל שטיפה ושטיפה חוממו יותר ויותר עד שהצלחתי לגרום לעצמי כוויות ולדמעות בעיינים ועדין המשכתי לשטוף העור אדום ורוד נשרף מתחת מים רותחים אש ואני ממשיכה . רק ככה הרגשתי הקלה שורפת לעצמי את הכוס הקטן מתחת לזרם מים רותחים ורוצה לטבול את עצמי בחומצה שתאכל הכל עד העצם. מחשבות כאלה חונקות אותי למוות . חונקות לי את הכל . אז ככה אני שנחה שהוא לא יודע כמה אני מטורפת...