אני שוב עצובה ,
כלומר אין לי באמת על מה.
הייתי איתו כנה שכשנשלטת תמיד יש לי דחף מכלה שמקיף הכל וניזון מהכל להיות תמיד עם השולט ולשרת אותו תמיד כמו שכשולטת אני לא יכולה להתפשר על פחות מלשבור כל עצם גאה בלב של אחר.
אבל אני מרגישה את הסדקים , לא מאמינה לו שהוא אומר לי הכל - אני כבר רואה וראיתי כמה פעמים איך כשהוא אומר שהוא מרגיש וחושב משהו מתחת לפני השטח רוחשים דברים אחרים ואפילו אפלים יותר עם כל הרגישות שלו ויש לו כזו ודווקא אחת מאוד מפותחת כלפי הזולת .
וזה לא שאני קפדנית כי קטנונית , אני פשוט מודעת לכל תנועה במוח- מניחה שזה הדרך של החרדה שלי כמו תמיד לפקפק ולשכנע אותי שאני לא ולעולם לא אהיה אהובה . אני רואה שהוא קצת יותר מאחר להגיב , אני רואה שהוא שוכח שדיברנו על האימונים שלי או לשלוח "רק להיום" וזה מוביל אותי בשקט לחוטים הבלתי נראיים שמהם הכל בנוי ודרכם הכל קורס לאט כמו שמפרקים אוהל קרקס .
יש גם את הבעיה הגדולה ביותר , הוא טקסי אני מניחה , יותר ממני ומתרגז כשאני לא מצייתת ומוחקת דברים והוא מגלה שמחקתי מאחורי גבו . דברים טיפשיים כמו לילה טוב שהוא דורש ממני לומר כל פרידה ובוקר טוב בכל בוקר . אולי מזעם פרטי אני מוחרת , אולי לפעמים פשוט כי המצב הטבעי שלי הוא להתנער מבני אדם והפלונטר שהם גורמים לי בלב.
אנשים חושבים שאני מכוונת להיות רעה , להיות קרה או אדישה ולהעלם אבל זה לא נכון . לפעמים אני כל כך רוצה לענות והכי רוצה להיות שם אבל פתאום המוח שלי שוכח והשעות רצות וכשאני מנסה לכפות שיחה מזויפת הכל דחוק , כבד ואני לא ממוקדת ומרוכזת. למדתי כבר שאי אפשר לזייף ואי אפשר לאלץ אדם כמוני להתקרב... עצם הכפיה מוציאה ממני כל פיסת אמת ששכנה והנאה מקשר הדדי עם הזולת.
רציתי לומר לו שזה לא עניין של ציות , שיש דברים שמתבלים או שסכין ללא השחזה מתמדת גם אם אשלח לו בכל יום חדש "בוקר אור" מאבד מהחדות והדיוק שלו. האבן המשחזת הזו היא הבנה בין הזולת - וכשהוא כותב לי בלי לנסות לצלול למה עברתי ולמה אני לא יכולה להסביר במילים שאולי "טוב לי בבאסה" הפתיל מתקצר עוד מעט , הריתמיקה הנפשית שלי מתעוררת מהכישוף ורוצה לחזור לעצמה בשנית , כשהוא לא מזהה מה שאנזל תמיד היה היחיד שמבין כי היינו מדברים בלי מילים בתמונות שככה אני מדברת עוד קרע נוצר בבד והוא יפה בעיני מאוד ומבין מאוד ומכיל מאוד אבל הכלה היא לא רק להנהן לזולת ולתקמר לאוזן כרויה היא גם הרבה יותר מזה לגעת בנפש ואת זה המוח שלי כבר מבין שאין לו יכולת ודרך ההבנה שלו אין לו גם אחיזה וזה בסדר אבל מרוקן לי את הלב למקום שבו המילים זורמות החוצה ריקות וזה כואב אז כשהוא כותב לי שקוטביות היא שיגעון - התשובה שלי היא מבוכה . אני לא קוטבית לך אני בכלל לא מנסה להוכיח דבר זה פשוט תוצר טבעי של ריאקציות בנפש , של חוסר סינכרון של מקצבים שנעים בצורה שלא משתלבת לכדי שיר אחד ואם אכפה על עצמי לומר אחרת זה לא יהפוך את זה לממשי יותר. אני חושבת משם מהרגש , מהקצב , מהבטן לא מאימרות תלושות מוכנות לשימוש. אז אני מתרחקת.
וזה כל כך רגיש ואני כל כך מחבבת אפילו אוהבת אותך כאדם אבל עד שאני לא מרגישה את השני כמו סכין בבטן , כמו גרורות סרטן מתקדמות בתוך המוח , כמו גל חשמל שעובר בכל הגוף אין לי רגש בכלל האורות מתעמעמים והכל חשכה קדמונית ורכה.
ומה בעצם שונה בפרפר שם שממנו אני לא מתייאשת? כנראה שדווקא העצבות שלו לפעמים לפחות אומרת לי המון דברים בלי שהוא אומר אותם בפה או על המקלדת וזו גם הבנה חלקית אבל עדינה ומשיית יותר וקרובה יותר לאבן באדמה ולעצם בגוף שגורמת ללב שלי לדפוק קצת יותר נינוח , חמים , זורם ועדין.אני צריכה הפסקה מכולם אין ספק ולעומק.
