מצאתי שיר ישן שכתבתי וחבל שיגיע לתהום הנשיה (ואיזה אדם קשה הייתי אז...)
יא מאמא
עוד טרם בקעתי מבין ירכיך
כבר הייתי זרה
את גופך ונפשך ידעתי מלפנים
קדימה עוד בעצם היותי גורה
ותמיד ידעתי
שסמל קט את בשבילי
סמל חידה שגורה
את אוקיינוס זימזומך
כמו ערבסקות כחולות וירוקות
על פלג עיני
מבוע קינתך
זה כאב שלא הגיתי את שמך?
שעמדתי מולך פולחת מבטך
אל קצה אחר , צמה סרוגה על כתפי
הריחנית והרכה שעמלת לפרום בה קשר קשר
ולהחליק כל גץ שיער רושף למאסה חלקה
ומאולפת
זה כאב שכל מגע ידיך נמס בי לצרחה חדה
מלוא שאון גרון ניחר בזעקת אימה
ולא יכולת לגשת ולא עמדת מנגד
קול הדם קרא בך מיתרים סמויים
ושוב ידך מגששת כמעט בין מפשעתי
(כך תחושתי)
והדמעות חותכות בי כמו סכין
עד ששמיעתך גם היא שחקה והתרפטה
מבליל צווחות השבר
נעצתי בך עיינים אפלות
הן היית מעולם קיימת
כשמרטת גבותייך בכאב ועיטושים
היית קרובה לי יותר מאלף מישושים
אפך הבולבוסי מגשש אוויר ומתקמט בדוחק
עדינות עיניך שאור ירוק צהוב כשד משחקים בהן
תופסת- מחבואים
וחום גופך הכבד, צללית דדיך מתאחד
לצורה קמאית גרגרית של חום מדבר
וכל כולי חילחלתי אל מעבר לשקריך ההומים
כי לא היית אמא כשהרעפת עלי חום ויצר
וערפת את ראשי
אלא כשבלי משים נתת לי לשרטט על רשת דליותיך
הכחולות את מפת הארץ כמו פלגי נחלים
וכשנגענו בחוף אבנים שחורות חדות
ומלח שיצקתי על רגליך שנמקו בפטריה
"כי זה בריא"
וכשאחזת מטאטא מעל גופך והנעת
אגנך במקצב מתערטל של דרבוקות
ואני אחריך קופיף שובב
משתרגת סביבך כמו מטפס מבוהל
וכשבים השיבולים העמוסות צידה
קרעת גרגר גרר ומעכת באבן כבדה
ולעסת בין שיניך קוצים ושמם
"גרנינה" ואת קמחיות שיפון נטעם
וכשרקענו ברגלינו
עת חלצת את מחלצות שפתך המתריסה
שלא עוד מטריפה את דעתי
ב"מגדניה , צלמניה , רקיע"
עם ע' דגושה כמאמר אבותינו , רבותי!
וגם בלי לקלל רקמנו שירי זימה
וגלי מתכת אפורה הדהדו אל בטן האדמה
את צעדנו כשירקנו יחד את השורה
"כשימות חט טפו!"
יא מאמא יא מאמא אדמה
ואני מתרפקת על האם שהיית רק בחטף
מן המחדל כשחוזק יד מבטך
לא התנפץ על עומק שורשי
כשנתת לי ללגום את קמטיך
ולא עלצת בצחור עורי, קולי המתקתק וחום גופי
כשנתת לי להחליק את קמט קפלי הגיל בצווארך
הנחבא אל הכלים
שקראתי להם בחיבה
שופ- שופון
כי כמו ינשוף צניעות ביישנותך
קיפלה את כתפיך
אל עומק עורף מהוסס
כמו ינשוף הומה
כשעקבתי אחרי תנועותיך הקשות
כנגד תום קשת עיניך
פה דשן שמתמרמר
בשרבוב שפתיים ילדותי
ומבטך החצוף והצוהל עוקב
אחרי עקבים של נשים זרות
ומחייך
ממזר של ההווה
וכשידיך הרגוזות
עקרו צמר הפלדה
של שיערך בבהלה
של איחורי הבוקר הקבועים
והחלב ששכחת על קצה השיש
לא משנה
כמה מבטים מאשימים
נתתי בך
היית שלמה
בחוסר שלמותך
היית יפה ומאז רק אנשים שבורים
מכרסמים לי ניע לב בכלל
ואת תמיד היית
שלהבת חיה בבוהק
בעיטת לב מאהבי
ובכל פעם שאני חורצת לשון
ללקיקת דמו
של המשיח
לחם קודש בשרו הקודח
בשירים מיוזעים
את שם יא מאמא - המאהבת הראשונה
שמשתגרת שוב ושוב לתוך עיני
ואז אני עוצמת את עיני בחוזק בריחי
שערים
בוקעת בין הבתרים של רחמך שוב
ומתנועעת להפקיר
ברליגיוזיות מידתית
ומנשקת את יופי גופך
וחוסר ידיעת ערכך
לנצח נצחים
