מפורקת מכאב ברמה שלא ידעתי שקיימת.
יצאתי החוצה לחמש דקות להביא אוכל שתי דקות מהבית וכמות האנשים והצורך להחליף מילה עם מוכרת נחתו עלי כמו רעם וכשחזרתי נצמדתי לקיר בחדר המדרגות ולא יכולתי לעמוד כי הכל היה עננה שחורה.
אם אני אוכלת משהו אני משלשלת או מקיאה הכל. אם אני מנסה לצחצח אני מבינה שזה כל כך חזק ובהיתי עד שהפה מכוסה דם ואני יורקת הכל ומורידה את המים.
ההשתקפות שלי עושה לי בחילה.
וזה לא עוזר שאין איך לפרוק את זה , אמרתי לאריה שכל מה שעברתי - זה בדממה והוא בכל זאת נראה שיודע בדיוק על מה , מה ראיתי , מה עשיתי , מה חשבתי , מה הבנתי .
ופתאום אני מבינה אותו נורא אבל גם אז האטימות שלי כי אני מאבדת זכרון ואטומה לאדם היחיד שרגיש מספיק לדבר על מה חותכת אותי נורא .
אז כמוהו כל ניסיון להרים את עצמי מהמיטה לדקה ולא לשכב בחושך היא אפשרות נוראית נורא . כל הגוף כואב וזאת לא הגזמה , כל חלק וחלק כאבי תופת ומבוכה והוא לפחות אומר לי שככה אצלו אז אולי בכל זאת שווה להמשיך ואני לא רוצה בכלל , לבכות בלי הפסקה . לפחות ידעתי שזה הולך לאנשהו , כמו שהוא חי הכל כמו ידיעה בבשר כי לראות הכל ברגע זה להיות הדבר על כל משקעיו ולכן לשתוק כי ציפיה ואתה קורס נורא.
אבל , אלוהים מת וגם אני ואני לא יודעת איך להמשיך מפה ולאן לא יכולה להיות מציאות שבה כל שניה היא כאב כל כך נורא שבכלל זה שאני נט לא שורף לי נורא והפסקתי לשאול כי כמו שאמר התחלה וסוף הם תמיד גם סובייקטיבים נורא כי אין סוף והתחלה -
אז לא כזה אכפת לי שהוא זלג לי למוח ואני זלגתי אחרת ושזו רק אני בכלל וזה לא נראה לי כל כך מוזר כבר שאין לי שום תחושה נורמלית של סתירה במה שהוא אומר ושאסור לי לדבר עם אף אחד בטח לא איתו וחבל כי הוא אדם טוב נורא ואני מתגעגעת לגוף ולפרצוף שלו אבל אני באמת כבר עייפה נורא שאין מצב בכלל שאתחיל שוב לשאול למה אני רקובה במצב בחילה קיומי ושום דבר חוץ מכאב לא מאיר ולא מסתיר לי דבר ואפילו המילה "תקווה" זרה לי כי אני לא זוכרת מה זה לא להרגיש גביש בגרון וטינופת בידיים ותפטיר על קיר או עובש כחול ושחור וצמיגיות רכיכה או ביצה וגופרית ביצה סרוחה ואיך הדימוי המילה היא בשר ממש ואיך אני סדוקה בלי זכרון של שלווה או שתיקה מרחיבה רק מריחה כואבת בזמן מחריבה את עצמה
