אז הפשטידות בתנור (תרד ופטריות עם קמח עדשים אדומות ותירס ובטטה).
תוהה לפעמים אם מיציתי את השלב הזה של הקהילה , משהו ביחסי משיכה ודחיה פשוט לא עושה לי את זה. כן , יש לי סקס מעולה , כן אני נהנית ממנו אבל משהו בכל האווירה לא נוגע לי.
מצד אחד יכולה שעות לבשל , לראות סדרות , לקרוא כשמתחשק לי... אבל בני אדם זה לא כוס התה שלי כנראה.
כלומר, כמה אפשר להתרגש מעוד עונש? מעוד חדירה? מעוד משגל? ולא , לא בא לי לקרוא לאף אחד "אבא" עברתי את זה בשנות העשרים שלי. לא , לא בא לי למלא גחמות של אף אחד כרגע. אני לא מתרגשת מצרור פקודות ונוגע בעיני לרוב שמישהו רוצה לשרת אותי (וכצפוי זה בא עם אייקיו גבוה יותר ברוב המקרים). אבל איך לומר -
שברת טאבו פעם , פעמיים , חזרת עם סימנים כחולים , דימומים קלים וכל השתן דה לה שמטע אוקי ומה עכשיו? אין ספק שכאב זה כיף ואני הראשונה להודות בזה אבל כשבן אדם ולא משנה כמה שכל יש לו (זה אף פעם לא היה אישיו בעיקר שניתן ללמוד מכל אדם ולפתח את השכל שלך מה שהרבה יותר מהנה כשאנשים הם רק גירוי מנטלי שאתה יכול לטפס עליו הלאה הלאה) , לא משנה כמה הוא נחמד הדברים האלה דוהים די מהר , נמאסים ומיותרים ויש לך עולם שלם בפנים לחקור אותו.
מרגש אותי יותר אדם פתוח ופותח בדרך יחודית , מרגש אותי יותר להרגיש משהו על העולם שלא ידעתי , מרגש אותי לאהוב , מרגש אותי לב טוב , נוגעת לי ביישנות לא רודנות , לא מגע אכזרי וסוטר , לא קביעות וקיבעון לא התודה רבה גמרתי ראיתי עשיתי ויש לי זיקפה ובהחלט עוד פחות מכולם המימרות השחוקות מבחילות של אדם שבטוח שהוא מתנת הקיום ולא מבין עד כמה הוא דש לי את המוח באותם יסודות רקובים של התנשאות , ספק וביטול ששמעתי אלפי פעמים.
האדם שהכי מרגש אותי או לפחות יכול לגעת בנימים הכי דקים שלי היה אנזל כנראה כי הוא נתפס מפגר ואיטי אבל הוא נתן לי מגע שמעבר לזמן , בו להלל אדם מגעיל אותו עד העצם וכשאני תוהה איך הוא קשוב לרחש של כל דבר בנמצא הוא מושך בכתפיים ושואל אותי :"לא מבין למה את חושבת שיש לי יותר מאשר תחושות בטן אני מעוות וכואב עד היסוד". אבל יפה עד היסוד וטוב לב מהבסיס ונבוך ותוהה תמיד גם וגם ולכן אולי היחסים הכי כואבים בלי טיפת אלימות זה לשרוד חמש דקות תחת ידיו , כאילו העור בוער והכל איטי ושקוע , והכל כסוף ומאיר כמו ירח והשפיות חומקת מבעד אצבעותי והכל מטשטש , מתכחש ונמוג ל-עכשיו . גביש בן אלמוות.
