מאז שאני זוכרת את עצמי שנאתי לדבר ואני יכולה לדבר והרבה.
משהו בטעמן של המילים , הגהייתן מעורר בי זרות ואומנם הכתיבה מקלה עלי (והרבה) אך גם היא לא אידאלית. משהו בשחרור מילים לחלל , מרגע שהן חומקות מבאר מוחי האפלה מעמיד אותן כנוקשות , שונות שקריות לי.
בראשי הן טבולות בחשכת מים וזכרונות , טעם האצות המשגשגות , אקו הדי לבני הבאר המטפטפות , לחות מאווי ומחוצה לי הן קרות , מדומות , שקופות מדי , אטומות מדי , לא מדויקות לי.
אינני מצליחה להשתחרר מהתחושה שאני בין המילים , האני שמשקיף בי עיניו לעיני , זעמו השקט , אגרופיו המכונסים וטון דיבורו האיטי , המנומס , המכונס בעצמו - בבואת צחוק לדמותי , אינני מצליחה להשתחרר מהתחושה שאינו ממשי.
אז יוצא אני יכולה להפליא מילותי , לצחקק לשמע בדיחה , לחייך אחר כבוד ולעצום ולפקוח עיינים במבט משתאה ועמוק אבל העייפות , הלאות הכבדות בלשון לא מרפה.
אני עייפה לדבר , עייפה לשתוק , עייפה לחשוב , עייפה גם בחלום ומוטרדת . לא רוצה לשחרר אפילו זיק מחשבה ובדל מילה מגרוני, משפתי. זרות עמוקה כמו הלילה נשפכת בגרון , צובעת כל מחשבה במיליון כוכבים זעירים מאירים גחליליות מרחפות בתוכי , נקרעות ממני בשניה אחת של מהוסה , בדעה מוסחת של חוסר תשומת לב בה הלשון מכה בי לומר דבר מה.