נתקלתי במציאות חיים שונה , זמן ארוך , בלעתי את זה. כל כך אהבתי את הפירוק היסודי הזה של כל מה שקיים והוא באמת רואה ההפך.
אני לא מצליחה להתנתק מזה. משיחות הרפאים שלנו , פעם התעוררתי באמצע אחת מהן והוא כבר מתורגל אמר לי לי להפסיק לדבר כי אלה לא דברים שאני יכולה לתפוש או להבין.
הטראגדיה שאני לא יודעת אפילו איך להתגעגע אליו. הוא זר.תמיד ואני עדין מתגעגעת.
אבל דיברנו על זכרון , ובאמת הוא לא משקר ברגע שהמוח שלו מחליף דיסקט אתה יכול לשאול אותו שבע פעמים על מה שדברתם ומי שהייתם והוא לא זוכר. כל רגע מחדש ואז צליל נוגע ויש הבלחה.
אני לא יודעת אם אני מטורפת , או הוא , שבועות אנחנו מדברים על דברים שמחוץ לכל הגדרה ומציאות ואני יודעת להבין את ההיגיון שלהם אבל לא איפה הם נוגעים ובכל פעם שאני חוזרת לעצמי הוא לא היה משתף , הוא לא היה מלטף , הוא היה מגדף אותי אם ניסיתי.אומר שזה לא בשבילי גם אם היו לי קצרים במוח שהולידו מגע כזה מדויק ברגע שהוא פיתח שנאה עמוקה שלא באתי אליו מיד באותו הרגע.
אבל כל מה שראיתי , וראיתי אותו כשהוא מתנשף על המיטה סביבתו (ואפילו סיפרתי לו מה קורה וקרה עם נשים אחרות)מה הולך לקרות . מי יתגבש , מי ינטוש , מי מתקרב ואפילו פעם אחת בכל הפעמים בהן הוא זחל אלי לא טעיתי. ידעתי תמיד במי הוא נוגע ומה הוא רואה. דיברנו על מה שיקרה הרבה לפני שקרה בינו ובין אחרים.
אבל זה קשה , איך אני מסבירה עכשיו לאנשים מי ומה הוא היה בשבילי? איך אני חוזרת להביט באותם עיינים במה שסביבי כשאני יודעת מאחורי הראש כל כך הרבה יותר טוב , עדין ויפה מזה?
זה ממלא אותי שנאה.שנאה ממוקדת ,חציונית , שנאה מהוקצעת וזה מה שאני הכי שונאת אני לומדת את הכלים של המפלצת שבי ואני נהפכת לכל כך מושחזת בהם שעוד מעט באמת אוכל לחזור לעולם. אבל מה רומנטי בלוותר? מה רומנטי בלהשאר ולהפוך למפלצת הכי טובה שיכולת? .
הסכמתי איתו מזמן שזה שהרגשות שלנו דלים על פניו ואנחנו לא חווים אמפתיה לא חייב לנבא שנהיה אנשים רעים , שנאהב, שנהיה עדינים ורגישים לזולת. תמיד אהבתי שהצלחתי להבין למה הוא כל כך חרד מוסרית וכמוני לא חווה שום תזוזה משמעותית והבנה בלי כל התמונה. סתם לומר לי רע וטוב לא מעורר בי דבר ומאז ומתמיד היה קושי שלא נשבר בשבילי עד היום.
אבל השנאה ,השנאה לכל שינוי ותזוזה , השנאה מכל קיבעון מחשבה ,מכל מה שגדלתי עליו ,שגדלנו בלי לשים לב. זה כואב.בעיקר שעשינו החלפות -
אני המוות , אבנה לך גוף ככה הייתי אומרת לו בלי כמעט להזדיין והנה סיפרתי לו על מי שהפוכה ממני ומתה במקום בו אני מחשיכה היא מאירה.דיברנו איך מחליפים ועל התנועה הנצחית של הפרדוקסים והנה יש לך גוף מסרתי אותו לך , הבנתי ממך את העולם ועכשיו כל אחד ועכשיו את הנגטיב שלי . אבל המחיר היה כבד מדי . המרחב שבור ונפוח.
והוא מסרב לראות יותר , מדבר על נשים שקולעות צמות ואיך כל צליל נשזר זה בזה , איך כל מבט משלים כי סותר אז לא נורא הוא ידע שהרעיון היה שאמות בסוף אבל הוא לא היה מוכן ללכת לסוף. אמרתי לו מישהו ימות בסוף ומישהו יוולד. אני לא לוקחת יותר את התחליף קדשה שלך ומי היה מאמין אפילו היו לו רגשות אשם. אני לא הזונה שלך יותר , או אם לדייק לא הפנומנה הזנותית שמאבדת זכרון וצווחת מהגרון "שהחיינו". אני הרבה פחות מזה כדי להיות קצת יותר לעצמי. לא על זה צרחת לי כשקראת לי פסיכופתית רצחנית כי הרחקתי אותך עד ששכבתם ובירכתי אותך שמצאת את הגוף והשפה שאתה צריך? וקיללתי אותך כמו שאתה נאטמת , וחיברתי איתך בשעה שאתה התנפחת.
לא, אני לא טועה. הוא יודע שזה מבחינתי היה הקש האחרון , הניבוי האחרון ועכשיו זה רק תלוי בו מה מתוך זה יקום ויהיה.אני אוגרת את הזעם בבטן , אני פורחת איפה שהיא עושה תנועות של כל אישה , כל פות , כל שפה , נפש יפה . מצחקקת.