איכשהו יותר קל לי לדבר על מתי גמרו לי לאחרונה בתחת מלנהל שיחה "לב אל לב" עם אדם.
אם היה לי צורך עמוק בבני אדם מניחה שהייתי פותרת (ופוטרת) את זה שאין לי משהו מעניין להגיד אבל לפעמים יש לי והרבה.
אני כאילו חיה בעולם הקרח ,
מצד שני הכל מעייף אותי, לא עייפות של דיכאון ,
כל דבר נצרב בי כאילו מלאכותי ,
כמו להיות סימולציה ולא אדם.
למשל מעדיפה להזדיין בלי קרבה,
כמו מכונה, לא כמו חפץ,כמו קפיץ במנגנון של שעון,
כמו אדם חי שתלוי בקיום יותר רציף ופחות תוקע
ואז אין לי מושג להסביר למה אני יכולה לדבר על חרא בפה אבל אין לי שמץ תחושה גופנית וכשיש זה רק כשזה נוגע מדויק והכי ספונטני.
כי אני לא יודעת מה זה ספונטני ,
לפעמים משהו מחלץ אותי מהתבנית שבה אני צפה בחלל ומעורר בי הזדהות אנושית ולפעמים גם אם תחבוט בי בפטיש של מאה טון זין, תבכה, תייפה, תתנחמד , תתפתל, תהיה גבר שבגברים עם ביטחון וזיקפה - כלום. לא אכפת לי.
אז יוצא שהכי יבשה ותקועה אבל כש... ואם...
גם אצבע בתחת , אצבע בפה ולסיים אורגזמה כשהוא מושך אותי אחרי שליקק לי וחנקתי אותו עם ערווה בפנים לגמרי טבעי, לגמרי טבעי לי לבהות בו בעיינים קרועות מפושקת מעליו, המומה מטפטפת עדין רוק על הפנים שלו והעיינים שלו בוהות מעלה בתקרה מתכווצות בחצי מבט והוא שותק כאילו מודד את האוויר מנותק אבל מרגישה בכיווץ השרירים הקטנים בחזה ובפנים שהוא מלא עד אפס מקום כמו ההלם שלי בובה עם חור , חושם חי בוער עד שנכבה הגחל ואז זרד.
ואני לא יודעת איך ומה עושים עם אנשים,
הם מדברים על מיניות כמו ממתק באריזת צלופן שצריך לפתוח ואצלי בראש הזין חי כמו ציווי, כמו תשוקה לאדם שאי אפשר לה ואתה מחפש בכל מקום את קיומו . לא טאבו. לא סודיות. לא תרגיל מחשבתי. הגוף לא פוער לי פה מחויך עם שיניים וכוס לרפואה מול אף אחד אלא יש לי שמץ תחושה אנושית של חיבור.אין לי כמעט עם אף אחד. אני כאילו איבדתי אפילו את הצורך לנסות. תמיד תפסתי זיון כמו אקוסטיקה רעה של האכזריות האנושית. ככה כבדה.
זה לא מעניין אותי ביריות ומחוך, זה לא מעניין אותי מוטל מלוכלך , צעיף על שדיה וריקוד אקזוטי נשכח. אני יותר מדי אטומה , יותר מדי תוהה על חשיפה, יותר מדי כמו עצם בגרון , תקועה עמוק מדי חונק מדי, רחוק מדי שאפשר יהיה להרגיש דבר מרצון לנשום להקיא. ככה בין שני הקצוות .הקאה זה נשיקה. נשיקה זה חרבון. חרבון זה מוות. קישקע קיומי ורוטט פלדה ועיינים זכוכית ומבט מזוגג. בוהה . בוהה.
אז תהיתי היום אם אני באמת מעדיפה פשטות , אבל אולי בכתיבה זה העקיף, להרגיש אדם וזה יכול להיות איך שהוא צוחק, המילים שהוא כותב , פעם אדם אמר לי שקרסול זאת מילה עם צליל יפה ואני זוכרת את זה יותר מאשר הצהרות אהבה. אני זוכרת את הידיד הרוסי שלי שליריקה ממנו והלאה מתאמץ לומר לי כשראה ים כחול את תחושת הפליאה שלו מגמגם :"הים הוא אחלה בחורה" וזה נראה לי מהותי מטאפורית יותר מכל אנטיגן מהולל ששמעתי צוווח מילים בוהקות לאישה מעפעפת שרק פלטתי נחירה עייפה צופה בהם משחקים את משחק ה"לא תתפוס אותי" גבר אישה . פשוט לא אכפת לי. משיכה וסטירה. משיכה ודחיה. פשוט לא אכפת לי.
וקשה לי להסביר. זה לא סרט בראש שלי זאת הבנה יצוקה. אני מבינה דברים מהגוף ולכן אני הכי סלקטיבית , בלי להתכוון בלי להרגיש מתי משהו חודר לי מתחת לעור. מתי הבנה מתקלקלת ואדם מסריח. מתי אדם מייפה עצמו וקובע נחרצות "אני כאן". אתה לא. אני לא. אני לא בן אדם. אבל חלול לחלול מהדהד לא רק קושי גם מין צליל דק כמו כסף , כמו משיכה של מכחול , כמו ממש להרגיש את הזין בפה כאב בטן , זין בעין , בדולח רטוב, צלמוות וקלקר , גלגול עיינים מתמשך כמו חלום ואז לב בזלת נמס, עין מצרית לתוך הבשר , חופרת לך באצבעות משי, עור יבש מתקלף מקיר בטון מחוספס , הרגע בו בניין מתכת נוגע בו זמנית בקרן שמש מתפזרת על אדמת רגבים והשורשים של יסודותיו מעמיקים את הקרקע שותים את דמם של פטריות הזיה באלף צבעים ואתה מחליק מחולשה , מלקק חלודה במים צלולים ושוקע בו , שוקע לו , צף פתאום דם. פתאום אדם. פתאום מקום.