נזכרתי היום באחד האנשים האהובים עלי.
היו כל מיני אנשים שחשבתי מ"אהבה" שיהיה מעניין להביא עמם ילדים. אבל אף פעם לא הצעתי מיוזמתי.
דווקא הבחור היחיד שכן יצא לי להציע לו , אפילו כפונדקאית היה אדם שביני ובינו לא היה כלום. אדם שנתפס כשובניסט אבל עם לב ענק. כימרה גנטית (כלומר יש לו ד.נ.א מאומת של שני אנשים- תופעה נדירה כשחלק מאיבריו שלו וחלק ככל הנראה של אני משערת אחיו). הוא היה כותב בחסד על הדברים הכי קשים ונגע לי בבטן הרגישה וליברטריאן קשוח.
הוא רצה וידע שיכול להיות אבא מצוין, אבל מה שהכי נגע לי תמיד היתה ההליכה שלו עד הסוף, הרצון להמציא את עצמך ולא להתקרב ולהסתמך על אחרים, בעיקר לא הזין שלך או כמו שאמר בשלב מסוים:"למה אני צריך אישה, אין שום דבר שאני לא יודע לעשות בעצמי" ובשלב מסוים הוא החליט לחתוך את צינור הזרע ולא להביא ילדים משלו לאחר מה שעבר. אני חושבת שלא פגשתי הרבה אנשים שחשים בשלמות משהו מהאידאל, הזעם והיאוש שלי מהמין האנושי אז בצורה הכי תמימה כי תמיד אמרתי לו שהוא ממש לא המפלצת שהוא מדמיין וזה ניכר מהכתיבה העדינה והאנושית שלו שכמותה לא ראיתי שאם היתה לי אפשרות לתת לו ילד , שיגדל , כאב יחיד הייתי עושה את זה בחינם ועדין אין לי ספק שהייתי שמחה לעשות את זה.
אדם מתוק וטוב. מקווה שמתישהו יצא לנו לדבר שוב.