יש לי הרבה לכתוב על החיבור הגופני והרוחני אתמול בסרט (אני מאלה שמגיבים בתנועות והתרגשות אמיתית ופיזית למראות) על קבוצת האמנים בחיפה בשם "העיר האחרת" (שמשום מה שודר בסינמטק בתל אביב) וגם לכתוב עליו ועל הפודקאסט המעניין שאני אוהבת שסוקר הבטים שונים של כישוף ופרקטיקה (לא, לא במובן של אמונה בשדים ורוחות אלא היסטורית וכתחום עניין וידע קצת כמו המחקרים של גרשם שלום על ספרי קבלה ומיסטיקה יהודית).
למשל , במובן של אידאל וחוויה מטאפיזית שהיא בעצם מאוד פיזית הצורך והשינוי הפסיכולוגי במרחב , בגוף בזמן שחווים ממבט של אדם ביחס לרעיון "לבישת האל".
בכל אופן , לעניין אחר ומטופש לגמרי היום נזכרתי בסרטון של מרבלס שהייתי צוחקת ממנו כי היו לה קטעים לגמרי מדויקים על אנשים - בהקשר אף פעם לא חשה כחלק מהביקורת שירשתי וחינכו אותי אליה ששום דבר מספיק חלק מזה תמיד היה קשור לפרצוף ולגוף (הזמניים) שהמוח שלנו חי בהם ומתגלם בהם - מניחה שזו הסיבה שאני מחבבת את הרעיון הכמעט פאנטי אצלי של הגבולות והיחסים נועדים רק על מנת לשלול את גבולותיהם המגבילים והיחס שלי לאני ועצמי הגופני שהושפע גם מדיסוציאציות שאנחנו חומר משתנה וזהות אוניברסלית ולכן גם החיבה לטכנולוגיה , מדע מה שמכונה בעגה "מלאכותי" ולתחושתי השיפור שמקנה לחיינו ממסך ופותח בו זמנית אפיקים חדשים ומדויקים יותר דווקא של הקדום בנו, הטבע האנושי. אני נהנית ממסכות כמו הקיום שלי כנקבה, אישה, זהות מוגדרת ומצד שני מתייסרת על אותן נקודות משערת.
ועכשיו למרבלס,