אני חושבת שעליתי על משהו.
כבר כמה ימים אני חושבת על גשם שנמצא ביגון כבד ומחליק הרבה קטעים יפיפים על אהבתו לחברתו שנרצחה לפני מספר ימים.
אני זוכרת שתמיד הייתי נמשכת לחוט המחשבה שלו ומדי פעם כשהיינו מתכתבים הוא היה מתאר איך הוא מרגיש את היצר כמו אגרוף שמתהדק ורוצה לחשוף שיניים וזה אולי בעצם מה שאני מוטרדת ממנו.
מצד אחד אני מתה על זה שהוא אומר לי לרדת על הברכיים ומצד שני ולמרות שיש בי יובש דיאלקטי שלא יבייש את מדבר סהרה וחוסר עניין מופגן בדימיון אני נשאבת ונקלטת ברחם של הויזואלי, מופשט והיוקד את עצמו ללא מטרה. לא יכולה לשאת הכוונות והצורך של אנשים לפגר אחרי הקצב של עצמם ולבנות שגרה, ניקיון מוחי, לצעוד בסך של כולם ובהחלט לא כי יש בי עניין במקוריות כמו שאין בי יכולת לשאת את המכאניות הזו שמאפיינת את כולם , הדבקות במולך עליהם, בדומה להם ואפילו בי עצמי במין מחשבה וגסות לב שרק קללות הכי אלימות מפיגות.
זה גם עניין ההתמסרות , התאבססות הצורך לאהוב נבצר ממני לקחת דברים בלי תפנית לא חדה, בלי לצאת מהכלים לגמרי בלי להדבק לחורתחת ולדחוף לשון ולהריח את הזיעה בבית השחי לשפשף עליה פנים כמו שאני תמיד מעבירה יד לאנזל בשיער ומוצצת אותו שעות מפלטרת לו את המוח כי השיער שלו רך כמו ילד ודק וסמיך כמו נוצות של אפרוח בצבע כסוף אפור כמעט לבן בחושך .
אני לא יכולה לשרוד שיעמום , תחושה מאוד מסוימת אולי מדויקת שהלב שלי נופח לעצמו, שאני צריכה וחייבת אדם ורוצה לקרוע ולקרוא לתוכו ובתוכו הכל , זה מתסכל אותי והגם שאני מאריכה את המתינות אם להחזיק את הפנים קרוב קרוב לתת לך לרצות בכך מאודך לנשק את השפתיים האלה ולנעול,קשר פרפר מלטף לשון בלשון שהוא מרחיק את הפנים ממני ונותן לי שוב להתקרב זה עניין שקשה לי לחוש שום דבר ואני חייבת תמיד שם שם שם למרות שבדיוק מה שמרכיב את קווי המתאר העדינים הוא הצל אור הזה של אכזבה .
זה גם לא כל כך משנה לי שאין לי ספק שאנחנו לא מתאימים , גם אם זה עניין הזעם שלו כמו אחיו ומצד שני אצל אחיו יש הרי לפחות רגישות בינאישית מפותחת אבל אולי זה העניין הוא דווקא נוגע לי בהפוכה , בעצם כי אף פעם לא עניין אותי בטח מאז שחלקתי הזיות ויצרתי פיות שיניים לאנזל עד שעקר אותי ממנו כמו כאב בשן (שעקר לעצמו יום אחד באמת בעצמו כי מפחד מרופאים ושלח לי צילום יפה שלה מדממת ולבנה בתאורה חצי חשוכה) או מעך אותי כמו החולדה שהרג בלית ברירה בשבר מהיר לצוואר מחשש שתנשך את בתו (והאי חולדות חכמות כל כך , מתוקות ומלאות חיבה)-
אבל יותר חשוב לי מהכל זה בעצם הסיפור , אם הוא מאמין בו ובי מספיק בשביל להניע את החשדנות בתוכנו אף אחד לא אוהב אף אחד. אני לא צריכה התאמה. כולם אובר קוולאפייד על התכונה הזו. מה שמשנה באהבה זו היכולת לבנות זה לזה סיפורים נפלאים ולבחון את הגבולות שלהם במציאות.
אז לא אכפת לי אם הוא נוגע טוב כמו שאכפת לי אם הוא רוצה לגעת טוב, לא אכפת לי אם אני מוצאת איתו נושאי שיחה כמו כמה הוא רוצה שאוהב וכמה זה יכול להיות נכון שדווקא כי הוא שונה ממני מדי מדי הוא דומה לי הרבה יותר- שנינו עדינים ויוצאים קשים וכמעט בלתי נסבלים או נסבלים מדי,שנינו חייבים דברים בצורה מסוימת אחרת אנחנו לא מודעים לכמה קשה לאחר לידנו, שנינו שותקים את הזעם שלנו ובולעים אותו בלב ומה שיוצא החוצה קמצוץ מאיתנו ואולי אפילו אני ממש מחבבת ולעומק מעבר לזה את שהוא לא שם לב שאני יכולה להיות חלאת אדם ברברית כי אני נפגעת ולוקחת ללב כל פיפס בערך ובאותו זמן כמו הכלבה הקטנטנה, פנצ'ר מדובלל ומצחיק אני רצה ונובחת על כולם כדי שירדו ממני , כדי להציק בעין לכל מי שמעז להתקרב ולדפוק על דלתי.
אבל איך אומרים . העידון בעוכריו כי זונה זה לא זונה זה לא זונה, זה לא האיפור וזו לא השמלה וזה לא שום תנועה ממש עד שאין תשוקה ואצלי הרגליים יחפות והשיער מתפרע והמוח קופץ וככה אני עולה מתעלה מגרדת גלדים ושדים מאנשים באמת ומזמן מזמן לא היה לי את זה.
.אז בעצם הוא לא שם לב , שלמרות שאני משתדלת לא לדבר עליו גם פה (ולא מאמינה שמישהו קורא תודה לאל) הצליל שלו יחודי דווקא כי הוא לא הכי, דווקא כי הוא נגדי לי , דווקא כי הוא מגדיר אותי כי הוא מפחיד אותי ולהפך דווקא כי הוא מושלם בלא להיות מושלם:
למשל , אני אוהבת שהוא מנסה להבין את החפירות שלי ולא מצליח אבל מוכן לעמוד על ארבע , להיות שם אפילו שהוא הכי תכלס ותמציתי. זה ניסיון. זאת אמת. זה אדם.
אני אוהבת שהוא צריך לשמוע מהאדם הכי לא כשיר רגשית כל הזמן את המשפטים שאני שונאת , כי אני שונאת הצהרות רגשיות בדיוק כי העקיף יותר מדבר לי אבל אני מרגישה והוא לא בהכרח וזה חשוב לי כל כך לדחוף אותו קרוב ועמוק ראש על השדיים ולשון בין הבתרים , בין הימים , הזמנים מתחשק לי ללקק את המוח שלו דווקא כי התשובות שלי מרגיזות אותו אבל הוא מתרגש ולי זה נוגע.
אני אוהבת שהוא שר, כל הזמן בלי לגלות לו כי הקול שלו מדויק אבל הוא דווקא תכליתי ופורמלי מדי והצליל מחבר לי אותו לתשוקה ולמה שבו ממש חי ואחר , כמו גל קול מהדהד לי את הבשר הדומם שבו ומשמיע את הנשמה. אז אני לא מגלה לו שאני אוהבת שהוא שר סתם ככה.
אני אוהבת שניסיתי 3 פעמים לדחות אותו כי הבנתי שזה לא זה ואולי לא יהיה בעולם אבל בשניה שאמר שהוא עצוב הכל היה בי רקוב ורציתי לשמוע אותו וכשאמרתי שלא הוא אמר את מתוקה ורציתי נורא להקשיב לו מדבר ונשבה לי המוח-לב גופנפש שנגע בעצמו ובסוף נפגשנו.
אני מתרגזת עליו שבע שמונה פעמים ביום שאני לא יכולה לדבר כמוהו וכל כך הרבה חד וחותך , כי אני רק כותבת ומצד שני למרות שאני מפחדת מהכעס שלו נמסה מכמה המתיקות שלו (ולכן לא אכפת לי בכלל החשדנות שלי לנצח שאף אחד לא יאהב אותי לעולם) - כלומר הוא כל כך אחר כשהוא פותח את הפה וזה קשה אבל אני דווקא מרגישה אותו בשלב מסוים , או מדמיינת שכך והוא מדמיין וזה נפלא כל כך.
למשל אני ממש אוהבת שהוא מתרגז אם אני לרגע מחקה את הדיבור של אחרים , אז מה שלומך, אז אתה עסוק אני מניחה, אל תטריד את עצמך... אני אוהבת שיש לו צורך לחתוך לרצון , למעבר , לגעת. אני אוהבת שהוא אמר לי כל הזמן שנפגשנו שהוא רוצה לעשות אהבה . אני אוהבת שהוא כל הזמן נהנה לבחון מי סביבו או אולי לא מודע שיתכן שזה קרע בזמן , כל הנפש זולגת דרך בקע הסרעפת , הגרון , הכאב מצחקק , שהוא חשוף פשוט עוד סדק בקיר שאם תתקע אצבע בבטן הרכה שלו ידמם עד מאוד (והלוואי עלי הטעם של הדם שלו בטח מתוק מתוק וארסי מהסוג שמשאיר לך עיגולים סגולים וגדולים של חוסר שינה). כלומר בין הפחד לזעם ואפילו העלבון שתמיד מתגנב לי נגדו ברור לי שחשוב לי שיאהב ויעריך אותי ברור לי שהוא צודק עם כמה זה קשה וחשוב לברר מי אוהב אותו. אולי הוא פשוט חסר ביטחון בצורה מפחידה ואולי לא אבל זה שם עד טירוף.
אני אוהבת שלמרות שאנחנו כמעט לא מגיעים לשיחה ואולי בצדק הוא מפתיע אותי מדי פעם בבגרות שהיא הרב. מעבר לגיל שלי. כמו שאמר לי שהוא מרגיש רע מאוד לפגוע באחרת בלי ללמוד לעומק מה אפשר ומה לא והוא נרתע מלנצל אדם אחר או סתם איך שהסביר לי בשקט כזה את ההבדל בין פנטזיה וצורך למה שניתן וצריך לקדם בזהירות ועדינות (אתה לא זהיר בכלל אתה חותך לי את חבל הטבור לחיים דווקא עם כל המילים המדודות שלך ואולי ככה צריך ביינתים) כי לא כל דבר שרוצים בפנטזיה ניתן וצריך להגשים. בחיים אמיתיים יש צורך ויש סיבה וגם יופי לאיטיות העדינה שבה דברים נשזרים.
אהבתי היום ששאל אם נדבר היום על סקס, אז שאלתי אותו אם רק על זה הוא רוצה לדבר והוא שאל אותי אם אתבאס מזה או שאני מתרגשת ועניתי לו מתבאסת כי בסוף אאבד עניין (מה שנכון) אז הוא אמר לי מטומטמת ואהבתי אותו באותו רגע ממש לא כי "שיחק לרצונותי" , בכלל לא , עליו הייתי מוכנה להמר שהעניין יהיה הרבה יותר ארוך דווקא אפילו כך אלא כי הוא בבוקר אומר לי אני מתאהב בך ובשבילו מגע ותחושה שאדם מולך , מולו הרב. יותר מהותית כמו שאמר לי שכשליקקתי לו את החור מאחור חש שהוא מתאהב אולי כי הוא מיוחד וכמוני הפיזי אצלו מוכרח , כי אני יכולה לדבר עשורים את הטינופת , מלוכלך שיסמרו לאנשים השיערות אבל אני אמינית לגמרי לגמרי בלי לחוש ולאהוב או להתאהב לפחות בכל רגע במי שמולי (כמו שהוא מספר מעט על עצמו שגם ככה) או בקיצור צריך להיות ממש מטופש לשכוח איך הוא מגיב למגע , את ההתרגשות שלו מקרבה שאפילו אין בה בהכרח משהו זנותי כי זונה זה הכי שמרני ולהפך - מי שרוצה לדשדש בצרכים ,ללקק תחתונים , להתמזג הכי עמוק וחזק זה אחד עם נטיה אולי יותר מונוגמית או לפחות מתמסרת מהזולת ולכן אנחנו גם להפך פולי כי הכל לא מספיק קולע ונוגע וצריך את העומק שלנו ועל אותם שמספרים שהם נאמנים וישרים ומתגרים מהאחד לנצח - זה בדיוק הסיבה לחשוד בהם שאין בהם דבר כשר. אז איך לומר אהבתי שהוא פשוט לא מודע עד כמה נודף ממנו צחנה מתוקה, כמו גופה , כמו ליטוש האור בחור וניצנוץ האור שלו במצלמה כי הוא כל כך יפה או בקיצור- אהבתי שהוא נותן לי את המרחב לשטוח את החרא שלי ודווקא מעמיד אותי בסימן שאלה כי זה די גלוי שיש בו גם הכי להפך. אז אני משערת שמשם זה מגיע כי זה בונה לי אליו הערכה עמוקה כאדם וזה מצחיק שזה לא קשור בשיט לרצונות שלי הגם שהייתי שמחה שהכי להפך . בסופו של דבר הוא אמר תני לעצמך סטירה מאוד חזקה (שחשבתי ככה) וזה היה יפה מצידו, כמו כשאמר שכעס שיש לו רצון לחנוק אותי חזק כי יש לו משהו חי בפנים , רגיש , ער כנראה באמת.עלבון צורב. קשה. אז גם קל , נוזל , נמתח , פותח סוגר פותח סוגר את הכוס את הזין .
אני חושבת שאני אוהבת ממש את זה שלפחות ביינתים אני יותר בוטחת בו עם הזמן כי הוא לא מדבר על דברים שהוא לא מבין כך אמר וזה דבר שרק שקרנים וזייפנים עושים (וזו שאלה מה זו הבנה) וזה מזכיר לי את עצמי. אתה יכול לאהוב ביינתים. אולי רק עכשיו אבל זה לא משנה מתוק שלי. כי אני אזכור אותך בתוכי עוד הרבה. בעצם הרגע זה נצח וזה כל מה שדרוש אם חווים אנשים ככה וזה מה שמציק לי בעין , לדרוש בחורי אישוניו הרחבים או המושחזים כשמבט מכאיב ונוחת עליך כמו משקל גדוש ממש על הגוף ומילים מצליפות בין שיניו מטחים.
בקיצור אני יכולה להמשיך אבל אני אוהבת סיפור , אמונה שמתבססת למדע , שיתוף יצירה הדדית וכל הפוזות הפסיכולוגיות של אנשים כאילו אנחנו מבינים את נפש האדם רחוקות ממה שאני יודעת שמתרחש מסביב ובתוכנו. הוא מזכיר לי אביב וחורף ביחד.
הוא קמל ונושר בשניה ומעלה בשניה ניצוצות ושרגים (ןעכשיו אני יושבת בחוץ ואדם רע הפחיד חזיר בר קטן שעבר לידי ואפילו ריחרח לשלום את האוויר קרוב אלי ולא הפרעתי לו והוא היה נינוח בחברתי- כמה אנשים טיפשים)
אז אולי אסיים את מה שהתחלתי כי יש לי לומר עליו עוד הרבה וכמו עכביש שטווה לעצמו את הקורים , אני לא מאמינה לעצמי לעצמי ועוטפת עוד קור ועוד קור על ידי וכתפי ועיני הופכת את עצמי לחרק שמסתבך ברשת ,מתאים את עצמו לטירוף שבפנים. אני בוחרת באמונה תפלה , כי לא מאמינה בכלום , כאילו עין הרע לדבר על דברים בפניו לפניו בשבילו בשבילי אבל באמת גם אולי זה הסוד והידיעה שכשאתה לא יודע זה גם ללכת על חוט דק שמסתיים בשתן שלו, בגוף שלו בעגיל באוזן , בעיינים חדות ורכות בו זמנית בשבילו בשבילי. סודות בחברה זה חשוב. אתה שלי . אני שלך. אתה שלי .
אקח צעד לאחור ואסיים מה שהתחלתי אז למרות שאני מפחדת ומתאהבת ומפחדת ממנו המון בעיקר כשפותח את הפה ומי יוגע מה פה חיובי או שלילי , הנקודה היא שזו הסיבה שגם אוהבת כשהוא מבקש ממני לבדוק את צבע תחתוני שוב ושוב ומצווה עלי וגם לא יכולה להקשיב לו מיד ואפילו חייבת שלא.
כי זה משהו בבאלגן שלי, הוא רצה שאראה את הסרט שלו ואני רציתי גם ואת הפייס שלו (שאני ממילא קוראת בכל יום פעמיים מבלי שיודע) - כלומר בציפיה , אני יוצרת מרעשים סותרים , אני מוכרחה להכין את עצמי נפשית בשבילו ולכן אני חייבת קודם לשמוע מוזיקה , לרפרף על מילותיו ועיניו , לרקוד קצת בבית , להביט במראה, לכתוב עליו ואז אני מלאה בו והציפיה לראות מה יצר מתעצמת וגדלה כל כך נפתחת ולכן לפעמים הוא לא מביח שהקשב המופרע שלי עובד אחרת , הוא ספונטני ויצרתי לא נאצי מוכתב מלמעלה אבל כשהוא גדל ןגדל אני יכולה רק לצווח ולמחוא כפיים , להסתובב סביב עצמי ואז אני ממש מושקעת ורוצה כל כולי אותו את העניין בו את הבנה של כל חיריק ופסיק בו. בעצם ככה אני בונה לי את הזמן והמרחב שהוא נוכח בו , את הסיפור שלו , את החיבה אליו.
אבל כמו כל דבר קטן לק ג'ל על הציפורן זה יתפורר ואני מפגר וחוט העצבות מדבר וברגע שאני חש ככה נוקף בי שאני צריך להליט את פני להסתתר ולהתבגא מה לי ולמישהו. אבל ככה היום קצת זה בסדר לומר ש. לכתוב ש. אני גם שומרת עליך טמון בלב שלי מרחוק בדממה ולא משנה כמה מילים אומר לך לעולם לא אמרתי לך באמת עד הסוף כמו בהבט הביתה מלאך מה אני מרגישה. אתה שלי . אני שלך. אבל אל תגלה לאף אחד לעולם.
וזו גם הסיבה שאני מזלזלת בבטחון עצמי, יש לי בטחון לשרוף את העולם ולהיות חסרת ביטחון להיות אני , להיות לא מישהו רק אני הזה שצוחק במקומות הלא נכונים , שמחפש את הגוונים הלא מושגים זסולד מהצורך הנפוח של אנשים להוכיח את עצמם גם במחירים כבדים וזה סוג הביטחון שאף אחד לא נוגע בו וחולם עליו עדין אבל הוא יגיע ובו אני רואה אולי בעל כורחו קצת מהבלבול שגורם לי לרצות לנשוך את גופו וללקק את טבורו כמו היה טבור העולם כולו בעצם ובעיקר את הרעב , הרעב לא רק להערצה זה נכון לכל אחד , להיות אלוהים , להיות שליט ונכנע לגמרי. זאת לא מחלה כולם טועים. הוא אהוב. אם לא בידי אז צריך שבעיני אלים רקובים וכאלה יש כמה מיליארדים (אלוהים עוד ימות באמת). ביינתים הוא קצת בשושו הצלם וההיכל שלי והוא אפילו לא יודע עד כמה ולמה ואיך אבל נעים לי לכתוב לו. עליו. בלי שררה שלו ובשררה של הלב שלי שהוא שלו, עליו, איתו. אני תשושה וטוב לי נורא וזה מה שחשוב.
&list=PLF0AhMBAen_tb3p1uEUkqgUbXhqSlrPX_&index=9