זכרונות 2, 3,
אני יכול על היום הזה , אני יכול בלי שירים על קניבליזם ומלאכים זועמים. אני יכול על היום הזה בלי לתקוע אגרוף בקיר העץ , בלי לאטום את האוזניים ולהתנדנד קדימה אחורה כשהמילים שלך עפות עלי ואני מטיח את הראש בתסכול במוט המתכת שמחבר את הגג במרפסת ויש לי סימנים כחולים על המצח ושריטות על הפנים , אני יכול על היום הזה בלי לחשוב על הפנים הצהובות שלי אחרי שבוע בלי לאכול והגוף שלו רועד והאיש עם האף הענק שמציץ מהחומה וצוחק בקולות רועשים והמעבר לים שם שיספת לה את הגרון וברחת קל רגליים והיא נחנקת , מחרחרת דם ורוק זחלה לכביש ועצר לה אחד ומשך אותה לבית חולים שם לחשה את שמך , בלי התינוק שהפלתי במזרקת דם , בלי האצבעות שלך סביב הגרון והמכות שלי באוויר בשום מקום מסוים , בלי שאתה אומר "זה לא אונס" , זה כן וצרחתי תפסיק , בלי קפיץ ואני לא יודע אני לא יודע מה אומרים אז הילדה מטיחה בי כדור כדורסל בפנים ואני שותקת והיא יחסים מוזרים אומרת לי בחיבה כמו הזו שדפקה לי אגרופים בפנים נשענת על קיר ודחפה לי אצבעות בין הרגליים , "אחרים כבר מזמן היו נשברים".
זכרונות טובים.
אתה בתול בן ארבעים , בעצם שלושים על התפר, אבל אתה יכול לתאר אגל זיעה נוטף מהמצח , יורד לצוואר , בין החזה , מתפתל על הבטן ומבזיק בקפל הטבור וממשיך לירך הפנימית כמעט נוגע שם כמו לשון ונשיפה ורטיבות ורדרדה . אתה מדמיין שאתה הזיעה שלי ואני מדמיינת את השיר ששמענו ביחד על קים צורחת ואת ההשתקפות שלך עם גב קצת כפוף , על רקע תמונה של שמש צורחת ועולה להבה באדום, מין שרק מגושם ורווח בין השיניים שמתרחב עוד יותר כשאתה מחייך נבוך וחושש
זכרון 2
הכרנו כי נתת לעצמך את השם קונטרפונקט פוליפוני ואני מכל הדברים חשבתי על זה באותו יום אחרי דוקטור פאוסטוס ודיברנו על הר הקסמים וכמה שפה עתיקה היא מוקש ועדין כמה אני אוהבת את תומאס מאן וכמה שבועות רק דמיינו עצי אורן ולהיות ביער, איך תדחוף לי אדמה עמוק לפות ועלים יבשים בחום , סגול ואדום של הסתיו מתפצחים מתחתנו וביער כשנפגשנו היה ערפל ומצאנו עקבות של חזירי בר שסבבו סביבנו כשישנו ואתה היית עמוס עקיצות יתושים ותהינו למה העור שלי נשאר חלק וללא פגע בכלל.
הזכרון 3,
טיילתי בחוץ וראיתי קורי עכביש לבנים ושקופים מיטלטלים ברוח , ניסיתי לצלם אבל השמש הייתה בעיני ונקודות קטנות ולבנות עם רגליים זעירות, אולי חמישים מהן , עכבישים קטנטנים ויפים התקבצו קור קור ונעו ביחד עם שריקת צליל הרוח באוזני וחשבתי על זיוי , מדברת על ספירלת הזהב של קונכיה מהים ועליה כילדה עם מוצץ מתחת לשמיכת הטלאים חשה את אור הכוכבים , משתקף בצבעים ובסיפורים של כל טלאי ודוגמא מתחבאת מתחת לשמיכה עם פנס כמו דחיסות משונה של הזמן.
ועכשיו לעצום עיינים ,
לישון, לשקוע בחלומות על זבובים מטאליים כחולים ירוקים מטילים שורות ביצים בעיני תוך כיווץ תעלת הלידה שאצלם הוא פתח מחודד תחת הבטן שמתעוות בגלים כמו פריסטלטיים כיווץ , הרפיה, כיווץ הרפיה עד שביצה שקופה ונוצצת נפלטת משם. שיתגלמו לי בחורי העיינים , ישתו מוהל דמעות ויזמזמו פורשים כנף ועוד אחת ומחכים שהקוטיקולה תתייבש והכנפיים יתמלאו אוויר ויונפו כמו מפרש בד של אוניה קלים ודקים, מרושתים כמו עלה , נעים במהירות שקשה לעקוב , מרחפים מעלי בחלל.